חיים ריקים ממשמעות. כן, זה מה שיש לי... באסה. כל דבר לא
מוביל לאחר, לא גורר נפלאות ולא מקושר לכלום.
הכל אומר עלי משפט אחד: ילדה ללא קשר. לא יודעת מאיפה באה ולא
יודעת לאן היא הולכת. את שמה מגמגמת, על טוב היא חולמת.
ונשארת חצי ערה בלילות, רק לשם התבוננות, אולי זה חלום. ולכו
תדעו, אולי תשתנה המציאות בשבילה, אולי יגלו לה פעם את האמת
עלייה. שהיא לא עד כדי כך נוראית, שהיא סבילה... אבל לא. אף
אחד לא אומר לי את זה, אף אחד לא חושב כך ולא מוכן להסתכל
בכיוון.
רוצה לשמוע את המשפט שאומר את האמת, ושעכשיו היא לא תכאב עד
כדי כך, שהיא לא תפיל אותי ותענה אותי כמו פעם שעברה. כשביקשתי
אמת... אני צריכה ללמוד. ללמוד לבקש אמת מהאנשים הנכונים, לא
מהאוייבים,אלא מהקרובים אלי. אבל הם מתרחקים, לא רוצים קירבה
אל הדבר הזה.
מדחיקים ומכחישים, אבל לא צריך טובות. אני יכולה לגור לבד, לא
לחיות. אלו לא יהיו חיים, רק העמדת פנים של בן אדם חי. חי
מבחוץ, נושם, זז, מתפקד. אך מבפנים הוא מת, זומבי אנושי כזה.
מהסוג שהכי לא הייתם רוצים לפגוש בחצות בסימטה...
למה, תיפלו על הרצפה מצחוק