אני בז לי, אין מה להגיד. אני רואה את עצמי ממוסגר בתוך מסגרת
עץ חביבה, כשאני שכוב על מצעי פלנל של חורף. חבוקה בזרועותיי,
לובשת סוודר חמים, בדיוק כמותי, אהבת חיי היחידה. לעולמים נשאר
יחד, שפתינו נוגעות לא נוגעות.
אולי באיזה יום חמישי שרבי תגיעה דיירת חדשה. הבעלים הקודמים
ימות בתאונת דרכים מזעזעת וגופתו תשאר על כביש החוף להחבט על
ידי עשרים מכוניות בטרם תגיע המשטרה לחלצו באיחור מן התופת.
לדיירת החדשה יקראו שירלי והיא תלמד משחק באוניברסיטה העברית.
היא תרהט מחדש את הדירה ובכל יום שלישי תביא עמה בחור אחר
לחגוג את קיום המין, האנושי. בימי שישי אחרי הצהרים תשב על יד
החלון הגדול שבסלון ותביט החוצה אל החצר. בשביל הכניסה תחלופנה
אמהות עם ילדיהן והיא תצייר אותם, אם תרצה. אני אלכסן מבטי
אליה תדיר, ואחזור לעצום עיני בשנאה אל אהבת חיי הנצחית, שפתיה
עדיין לא נוגעות נוגעות בשפתיי.