אני עומד מולו, והוא עומד מולי כמו תמיד, כמו הרבה פעמים
לפני-כן. הוא דומה לי, הוא מזכיר לי אותי והוא נראה לי אותו
דבר, כאילו הוא לא השתנה, הוא לא השתנה. שנינו שותקים והוא
בוחן אותי בשתי עיניו וכך גם אני, גם אני לא השתנתי, אני אותו
דבר, כמו תמיד, כמו שהייתי פעם. ועל שנינו רואים ארשת עצבנות,
שאיזו סערה תבוא ותהרוס הכל, כאילו שדבר רע עומד לבוא, להתרחש.
אני מושיט את ידי לגעת בו. אני מנסה להרגיש אותו אך ידי איננה
מצליחה לאחוז בו, רק עינינו מתלכדות, והשקט, השקט עוד שורר
אנחנו לא מדברים, רק עומדים אחד מול השני ושותקים. אנחנו לא
מעיזים לדבר, יש איזו הרגשה שאנחנו גם לא נדבר יותר לעולם. וגם
הוא, גם הוא שולח את ידו ומנסה לאחוז בי, אבל משהו מפריע,
אנחנו כל-כך קרובים אבל אנחנו מרגישים כל-כך רחוקים, ולא
מסוגלים כי משהו מפריע.
ואז חיוך קטן של פחד עולה על פנינו ובעיניים ישנה איזושהי הבעה
של נחישות ושל אימה, של משהו סוער שאי אפשר לעצור בעדו.
והוא מסתכל מטה ואני לא יכול לראותו, לראות לאן הוא מסתכל ועל
מה. שנייה אחרי-זה הוא מתרומם והא מחזיק בידו במשהו, אני מסתכל
טוב ורואה שהוא מחזיק אקדח, ואז שנינו בשנייה אחת שנראתה כמו
נצח, יורים בראש. והמראה שהסתכלתי בה קודם עכשיו מוכתמת בדם. |