עוד רגע, עוד שאיפה אחת. הנה, עוד בדל חום מתווסף למאפרה הקטנה
הצפופה, המלאה עד אפס מקום. תחתיתה מלאה כתמים שחורים של פיח
אשר מסרבים להעלם בכל פעם שאמא שלי שוטפת אותה. פעם כשהייתי
במכתש רמון חשבתי לעצמי שהמכתש דומה למאפרה של אלוהים, אבל מה
זה משנה. העננים הקטנים והגולמיים שבחוץ לא משאירים מקום
לדמיון. הם ללא ספק נראים רק כמו עננים. ואולי זה סתם אני שאין
לי דמיון בגרוש ואני לא מצליח לראות בהם את בת הים הקטנה
ושלושים הגמדים. מצברוח טפשי.

עם בדיחי אני נפגש במרכז המסחרי בעיר. כמו פעם כשהיינו בחטיבה.
נפגשים בעיר והולכים לפיצריה. אז עוד הייתה מילה כזו. אז ילדים
עוד היו אוכלים פיצות בפיצריה. ובעצם, אני סתם נשמע כמו אריק
אינשטיין מתבכיין. בדיחי בא בחיוך גדול ומספר לי שהתאהב. בתוכי
נשבר הלב. טראח. קול עמום של גזרים נקרעים, או איך שלא אומרים
את זה. כמה טיפש הייתי, אני חושב לעצמי בעת שבדיחי מספר על
בחירת לבו השבועית. בלונדינית, עיניים ירוקות, חכמה. איזה יופי
לבדיחי. הלוואי שגם אני הייתי מתאהב בכזו קלות. אבל לבי המדמם
נתון לאחת.

מסדר כניסת השבת עבר ללא הפרעות מיוחדות. שוב ניקינו נשקים
ושוב הברקנו את הרצפה. ניקינו אבק מהמדפים והשידות וניערנו את
השמיכות. המים במימיות מולאו והקשר נבדק ומוגלר. הכל עמד פיקס.
אבל המפקד שלי, שמעינו לא נסתר דבר, שת ליבו אל יציבתי הכפופה
משהו. הוא שאל אותי למה אני עומד עקום כמו סימן שאלה. שאר
החבר'ה צחקו או שעשו עצמם. משכתי בכתפי וכמעט שנפלתי לרצפה.
הנשק כיפף לי את החוליות. הלב משך אותי חזק למטה. מצבהרוח שאף
לקומת הקרקע. מה הייתי אמור לענות לו. ביקשתי סליחה והתיישרתי.
הוא חייך חיוך מרוצה של מחנך דגול והלך להציק לחיילים אחרים.
איך שיצא התכופפתי חזרה.

בעת הנסיעה הבייתה ישבתי באוטובוס והרהרתי. הנשק מונח על הרצפה
לידי והתיק שלי אי שם בלב האוטובוס. הלב שלי פועם ופועם ועם כל
שלט ירוק של מע"צ המציין את מספר הקילומרים לירושלים ההולך
ומצטמצם אני הולך וחרד. הרחובות יראו לי רחבים ומאיימים. גדושי
אנשים נחפזים לכל עבר. שקיות הולכות חזרה מהשוק, כיפות מדדות
אל עבר כיכר ציון. אנגלית מהלכת יד ביד עם שיער בלונדיני
מתנופף ברוח הקרירה. שמש מחייכת אל האבנים ורק אני הולך כפוף
ומסתתר. נבהל מכל פח אשפה חף מפשע ונמלט אל צללי הכתלים. מהלך
בינות למרצפות, מתגנב בשקט על האריחים. ועל יד בית הנשיא הדגול
אני הולך שותק אל רחוב הפלמ"ח. בתחנת האוטובוס השנייה עמוסת
התינוקות והאבות העייפים מגודלי הזקנים אני פונה, הולך כמה
מטרים ונכנס לרחוב הפורצים. מול הבית הגדול הנושא את השלט "16"
אני עוצר. מרים מבטי מעלה אל הקומה השלישית. משמאל מרפסת. מעל
המעקה ראש מתולתל לא מציץ. אף סיגריה אינה דולקת, שום עשן אינו
מסתלסל ברוח. אני נותר עומד. הזמן עומד איתי. האנשים נעצרים
ומעיפים מבטם מעלה. אני יוצר התקהלות. ממש הפגנה מקומית. כמעט
והפרת סדר. בקרוב יוקפצו כוחות הבטחון. בלאט אני נמלט.
הולך שפוף אל התחנה המרכזית. ממתין. מעשן בשרשרת בדלים חומים.
מצית גפרורים שרופים. האוטובוס מגיע. הנהג אדיב וחייכני. אני
מתיישב באחד המושבים האחוריים ותוקע אפי בשמשה. באחת התחנות
יושב ראש מתולתל. הוא מחכה לאוטובוס שיקח אותו לצומת סירקין.
שם ירד הראש המתותל ויחכה למכונית הלבנה הקטנה שתבוא ותאסוף
אותו לחיק אהובה האוהב. אהובה האוהב היושב, אפו תקוע בשמשה,
באוטובוס שיקח אותו לצומת סירקין. שם לא יחכה לו איש והוא יאלץ
להשתרך לבדו את כל הדרך הארוכה, העפרית, המובילה לביתו המשותף.