ההורים שלי מדברים במשפטים ארוכים. ארוכים ותפלים עם הרבה
פסוקיות לוואי באמצעם שלא קשורות בכלל לנושא המקורי וכל תפקידן
כולו עלי אדמות מתמצה בלסבר את האוזן היגעה ולהכביד על הלב.
אלו של אמא שלי ארוכים יותר, אך אלה של אבי מסובכים בהרבה. הם
מבזבזים את הזמן שלהם, ובדרכם - גם את שלי.
לפני כשבועיים, בערך, איבדתי את השלט של הטלוויזיה. רגע ישבנו
אחד על יד השני, ואני אמרתי שאני קופץ דקה לשירותים, וכשחזרתי
- איננו. אל-שלט. נעלם כאילו בעלה אותו הספה, סליחה: בלעה.
הרמתי את כל הכריות, את החולצה הירוקה, אפילו את הספה. אין כל
זכר. פרח והתעופף השלט, ברח לשלוט בחיים של אנשים אחרים.
עכשיו, מה קשור שלט סורר להורים שמדברים במשפטים ארוכים. ועוד
איך קשור!
אחרי שההורים שלי גילו שנעלם הלה, הם שברו את כל הכפתורים
בטלוויזיה, ועכשיו אני תקוע על ערוץ המזרח התיכון ולא יכול
להחליף תחנות. ככה שיש לי שתי ברירות: או לבחור לצפות בבית
המעופף עם כתוביות בערבית, או להקשיב להם.
במה אדם ממוצע היה בוחר, קטונתי מלדעת. אני רק יודע שאיכשהו,
בלי שהרגשתי, קשרו מאחורי גבי הורי ומכשיר הטלוויזיה קשר אפל
ותככני, ועכשיו הם משתפים פעולה. אני מופגז בבלילים של מידע
מכל הכיוונים כולם, מכל עברי שושנת הרוחות, שתלך לכל הרוחות,
ושתיקח איתה בהזדמנות את כל האחרים. את המנכ"ל של ערוץ המזרח
התיכון שממחזר תוכניות נוצריות מלפני אלף שנה, ואת ההורים שלי
שחוזרים על עצמם כל העת, רק בגירסאות ארוכות הרבה יותר,
וברורות הרבה פחות.

היום נרדמתי. באמצע כל זה, לא עמד לי כוח רצוני יותר להראות
שאני אדיש ומסוגל להמשיך לחיות כאילו כלום, ונרדמתי. נעצמו
העיניים, ירדו העפעפיים, הגולל סתום, והראש פקוק.
התחלתי לחלום. בחלום כל המלים התחילו להשתלב לי לסיפור אחד
ארוך. חלמתי איך ישו מספר לי שלרובוט הצפצפני יש הכנסות נוספות
שהוא מעלים, ואיך חוש חש הבלש הערבי מתאר לי בפרוטרוט מתי
האזכרה של סבתא, ואיך שכל השנים הוא לא ידע באיזה צד לבחור.
מה יש פה לבחור, התפלאתי מאד על חוש חש. זה ברור, לא?