חושך, שתיים בלילה, אתה חוזר הביתה מערב אצל החברה. כולם ישנים
בטח. אתה יוצא מהמעלית, הולך לזוג הדלתות בצד שמאל. לדלת שיותר
קרובה למעלית. כמו בכל לילה. אתה מוציא את המפתח מהכיס, מכניס
למנעול, מנסה לעשות הכל בדממה. כמו שאתה אוהב. אתה אוהב לעשות
הכל בשקט. גם עם החברה, הכל בשקט. וכשהיא באורגזמה שלה, וצורחת
מהנאה, אתה מפסיק. זה פשוט מוציא את כל הכיף. היא כמובן
מתרגזת, בועטת בך, שורטת, הולמת על החזה שלך עם הידיים, לוחצת
חזק עם המילים, אבל אתה לבשת אפוד מגן. למעשה אתה תמיד לובש
ליתר ביטחון. ולא אכפת לך כמה היא צורחת שנמאס לה מהשקט, ולא
אכפת לך כמה היא משתגעת, ומורטת שערות לעצמה, וצורחת שהיא רוצה
ליהנות מרגע השיא איך שהיא רוצה, ולא איך שאתה רוצה שהיא תהנה.
ואתה יודע שהיא לא יכולה לך. ושהיא תחזור, אם לא תוך דקה, אז
תוך שתיים. תלקק את הפצעים שפתחה, ולסימנים הכחולים שעשתה, היא
תישק ברכות. והכל בשקט. כדיי לא להרגיז אותך. ואתה צודק. היא
באמת חוזרת, עם הזנב בין הרגליים, מוציאה את הלשון כמו ילדה
טובה, ומלקקת לך, את האגו. יורדת לך, עם הלשון הרטובה שלה,
בשקט. כמו שאתה אוהב. אתה מתנער מקורי הלילה האחרון, וחוזר
להווה, המפתח. אז למה הוא לא מסתובב? אתה מנסה שוב, לצד השני,
ושוב לצד הראשון. אבל אתה בטוח. זה לצד הרחוק מהמשקוף. דממה.
אין קלאצ'. הדלת לא נפתחת. אתה צועק איזו קללה. ככה שישמעו.
מקלל, בועט בדלת, ומצלצל בפעמון. פעם הבאה שלא ישאירו מפתח
בצילינדר, או שיסגרו עם הבריח למעלה. או מה שהם לא עשו. אתה
לוחץ שוב, לחיצה ארוכה. ככה,  שכולם יתעוררו. אבל אחרי שהפעמון
מתפגר, ושום צליל לא נשמע ממנו. אתה שוב שרוי בדממה. שוב פעם.
ועכשיו אתה כבר לא אוהב את הדממה. אתה רוצה רעש! שכולם
יתעוררו!
לפתע אתה שומע צעדים. "סוף-סוף" אתה מפטיר. הצעדים מאיטים ליד
הדלת. הדמות מאחורי הדלת שואלת מתוך שינה "מי זה?". ופתאום אתה
שם לב לפרט קטן. פרט שיכול היה להיות חשוב. אתה בעצם לא בקומה
שבע, ואתה לא בדירה עשרים ושמונה. אתה קורא למעלית, ומסנן
קללה, בשקט. וחושב לעצמך בצער, שיכולת לעשות הכל בשקט.