"שתיים ארבע שתיים, עלק", אני מסננת לזאת שעומדת לידי, שנינו
עטופות במעיל דהוי, עוטות נשק ו"חגור מלא" כדבר המפקדים,
העיניים נדבקות לי מרוב עייפות, חבל שלא מרטתי גבות אתמול, אני
נראית נורא ואני יודעת את זה.
אנחנו רצות לקצין המבצעים, פריקה, וריצה מבוהלת לכיוון העמדה,
שם הבנות מחכות לנו, מתות לעצום את העיניים לשעה שנשארה להם.
את השמירה אנחנו משתדלות להעביר בשתיקה, כל אחת והמחשבות
שהחושך הקפוא הזה מעלה בה.
מחר עוד יום, אני מהרהרת לעצמי, לקום בבוקר לנקות עד רמת
הגרגיר, לרוץ, להתנשף, להספיק לחטוף איזה סיגריה, ללמוד, לנקות
עוד, להתמוטט למיטה ולקוות שארבע שעות השינה יתרחבו להם באופן
פלא.
ואז דופקים לנו את השמירה הזו, "זונות", אני לוחשת חצי לעצמי,
חצי לאיזה זבוב שנחת לי על הנשק.
העיניים שלי והעפעפים נמצאות במלחמה תמידית, בייחוד בשמירה.
"פטרול", אני זורקת לאוויר לשותפתי הרדומה, ומסמנת לה שאני
אלך, וזה לא קל, הרגליים שלי חסרות תחושה מהקור וללכת נראה לי
כמו מאמץ בלתי אפשרי, בסוף זה קורה, רגל אחרי רגל, אני עושה את
הפטרול לאט.
יש ציפורים בשעות האלה, ציפורים שמבחינתי הם היצור היחידי
שקיים באותם רגעים. כמה טוב לא להיות לבד, לפחות ציפורים...
אני מעבירה אצבע ביקורתית על הגבות שלי, ובוחנת בזהירות לראות
אם צמח לי איזשהו רמז לגבשושית בפנים, הבדיקה עוברת בשלום ואני
נושפת נשיפה קטנה של שביעות רצון.
שעתיים עוברות בסוף, ממש בקושי, ואני כבר רואה את הבנות האחרות
מתקדמות בצעדים נגררים לעברנו, מובסות.
שוב ריצה, פריקה, וניסיון אחרון לשינה, קצת, ממש מעט.
שעתיים שמירה, ארבע שעות שינה, ועוד שעתיים לשמור, "עלק",
אנחנו אומרות, זה בחיים לא ארבע שעות שינה, המפקדת אמרה לנו
שאנחנו ביזיון שאנחנו מתלוננות על דברים כאלו שחיילים אחרים
מתים , ששמירה זה בסך הכל התרומה העלובה שלנו אז שנשמור
ונשתוק.
אז אני לא מדברת, רק מסננת שברי מילים .
בשירותים מישהי רשמה בעט שחור, "תשתקו, גם ככה לאף אחד לא
איכפת" וחתמה את שם הקורס שלה.
לפי התאריך היא סיימה כבר מזמן, ובטח לא תיארה לעצמה שאיזו
קורסיסטית מושתנת תקרא את זה ותרצה למות.
היום שוב שמירה, "ולנר", המפקדים יורקים פקודות, "שתיים ארבע
שתיים, משמרת אחרונה".
אני מורידה את העיניים כאישור שהבנתי.
לישון, אני הולכת עם המדים ומנסה שלא לחשוב בכלל, מחשבות לפני
השינה זה הדבר הכי רע שיכול להיות, אחרי הכל אתה רוצה שיהיה לך
את התמריץ, הכי קטן שיהיה, לקום בבוקר, אפילו אם זה סתם, לראות
מה יש לארוחת בוקר (כאילו אתה לא יודע), לא כדאי לחשוב לפני
שנרדמים.
שלוש וחצי שעות אחר כך אני מוצאת את עצמי בוהה בציפורים קטנות,
רועדת מקור, ומחפשת תעסוקה, אולי להריץ תסריטים, או סתם לרשום
לעצמי סיפורים שלמים בראש.
המדים מלוכלכים, חבל שלא מרטתי גבות, אני מהרהרת, אולי שאגיע
הביתה אני אחזור להיות אני, אולי שאני מחייכת לשנייה, שאני
מדברת ממש ולא סתם מסננת מילים, אולי אז אני אהיה אני.
השמש מתחילה לעלות, וזה לא מרגש אותי אפילו לא במעט, סתם מסמן
לי שלא נשאר עוד הרבה זמן.
הכל מסמן רק חלקי זמנים, כי אם ההרים שממולי מתבהרים סימן שכבר
עוד שעה, ואם השמש כבר עולה, זה בכלל כבר הסוף.
השמירה נגמרת, ושוב יום, אותו הדבר, מבחיל בכמה שהוא דומה
לקודמו.
אבל אני לא אומרת כלום, גם ככה, לאף אחד לא איכפת.
"ולנר", נובחים, "שתיים ארבע שתיים".
"שתיים ארבע שתיים", אני מסננת, "עלק".