הסיפור/מחשבה הראשון שלי....

ביום כהה אחד, אתם יודעים, עוד אחד מהימים הכאילו גשומים של
ברקים ורעמים שזורים בשמש מבצבצת מידי פעם, שררה עלי רוח עצבות
התואמת כמו "פו" ל-"דיקסטי" את מזג האוויר.
רצה הגורל (איזה מוזר שאנחנו מאנישים תפיסות עולם) ולא היה לי
כלכך מה לעשות באותו יום.
תרתי במוחי רעיונות לאיזה סיפור/מחשבה קרובה שיעזרו לי להפיג
את השעמום. מצאתי כמה דברים שחשבתי עליהם, מסיר מעליהם אבק
ומנער היטב, בודק את תוכנם, שכן הרבה מחשבות שעוברות לי בראש
מסתיימות בלא כלום. אחרי איזה שעה של מחשבות, הגעתי למסקנה
הבלתי נמנעת, שכשעצובים, ומשעמם, אין רצון לעשות דברים, גם עם
כרוך הדבר בהפעלת מספר שרירים מצומצם הנחוצים לכתיבת מחשבות.
המוח פשוט נחסם.
יש תיאוריה שפיתחתי לא מזמן שמבצעת השוואה בין פעילות המוח
לזרימת מכוניות בכביש. כשהתנועה זורמת, קל להתקדם, ואף להאיץ,
ולהתחכם. כשהתנועה איטית, קשה להתקדם, ולא ממש חושבים,
משתלבים, זורמים עם כולם, בלי יכולת לצאת מזה. בהקבלה, כשהחיים
שלנו זורמים, קל לעשות שינויים והתקדמויות בכל מיני כיוונים,
להאיץ תהליכים, לכוון אותם לאן שאנחנו רוצים. לעומת זאת
כשהחיים נעים בעצלתיים, קשה לעשות שינויים, והכל זורם כאילו
מאליו, אין התקדמויות משמעותיות ושינויי כיוון, רק זורמים.

לאחר ההתפלספות העצמית הזאת, ניערתי את עצמי. אני מאמין
שהתעסקות עצמית מודעת לאורך זמן, פוגעת באובייקטיביות
הקוגנטיבית שלנו (מילים עם אווירה, אתם לא חושבים?!), ולכן אני
מנסה להקטין את כמות המחשבות העצמיות האלה. פעם היו לי בעיות
להירדם כשחשבתי על הנשימות שלי ואז התחלתי משהק בגלל שהרסתי את
המנגנון הטבעי. פעם אחרת חשבתי על הרגע בו אני נרדם, מה שגרם
בשעתו לא להרדם.  אני יכול להמשיך ולתאר את המחשבות האלה, אבל
אתם כבר יודעים, אני מנסה להיגמל...

לאחר הניעור העצמי, תהיתי בליבי, מה אפשר עוד לעשות בעוד יום
שלם עוד לפני, תוך אי שימת לב מודעת, שלפתי את הסלכלום שלי
והתחלתי לשחק בו. לא, אני לא אוהב את המשחקים שיש ב-5120, אבל
כשמשעמם לי אני סתם יכול ללחוץ על הכפתורים המאירים במשך דקה
שלמה. גמרתי אומר להתקשר למי מידידי הרחוקים, שמכשירים כדוגמת
הסלכלום ואינטנטנט מאפשרים לנו לשמור על קשר, ואפילו תכוף.

חייגתי לדודי, חברי מהתיכון שיוצא לנו לדבר פעם בכמה חודשים,
מרוב הפעמים שהוא עבר דירה, אין לי הרבה דרכים להשיג אותו,
מלבד אותו מכשיר מופלא, שכמו אבן יקרה ללבנו, נשאר איתנו תמיד,
הכתובת האחת והיחידה שבטוח ניתן להשיג איתנו באמצעותה. החסרון
העיקרי של המכשירים שלנו, שכמו האבן, הם אינם חלק מאתנו. לפיכך
ניתן להחליף אותם (ולעיתים גם את המספר), חייבים לחבר אותם
בצורה כלשהי אלנו. הם לא יודעים מה מצבנו באותו רגע כשמתקשרים.
ולכן אין הם יכולים לחסוך את מספר המילים הראשונות כשמו תמיד
מופיעות בכל שיחה : "איפה את/ה?", "אני מפריע/ה?" ו- "מה
שלומך?".

כמובן שהפרעתי לו במעשים קדמוניים (אוכל), אך לשמחתי, הוא
הקריב את שארי המזון על שולחנו, למען חבר וותיק, שטרח להתעדכן
במסלול החיים הפתלתל שלו.
דודי, עדכן אותי שמאז שדיברנו, הוא שוב עבר דירה בבאר-שבע,
הפעם בצוותא עם ידידתו דאז הפעם האחרונה שדיברנו, ושעכשיו הם
חברים רשמיים וכמו ששמתי לב, אף צמודים בחיים.
תורו של דודי הגיע ועדכנתי אותו במצבי הנוכחי, שכולל עדכון על
נשמה (כפרה אף אוזן גרון שלי), הדירה שלנו שגדלה, עבודה
שהשתנתה, ו-Consuma בדרך.

לדודי הייתה נטייה שמקובלת אצל סטודנטים בבאר-שבע, לבחור
מקומות מגורים מלאי "אווירה". לא קשה למצוא כאלה, ולכן לא
התפלאתי לשמוע שליד דירתו(ם) החדשה ממוקמת תחנת סמים מאושרת על
ידי אגודת "מזרק למסומם". אגודה זו ידועה בתחזוקה שוטפת של
תחנות סמים מקומיות, כולל הספקת משקל במכולות השכונתיות,
וז'טונים לשימוש המסחר, המשמשים להסוואת כמויות המזומנים
האדירות שעוברות מיד ליד בתחנות.

דודי סיפר לי שהוא התחיל את השנה השניה בלימודי הנדסת חומרים,
ושהוא פגש באוניברסיטה את אפרת מכיתתנו שלומדת מדעי המחשב, ואת
אבי שלומד פילוסופיה ומדעי המחשב. הזכרתי לו שאבי לומד
בבאר-שבע ולא בבר-אילן, אז דודי הוסיף שאבי עדיין לא החליט,
ובסוף הסמסטר הראשון הוא יקבע את דרכו... או שלא. נזכרתי
ב"רעות", אחד התלמידות בשכבה שפגשתי בפונדק דרכים על אם אם
הדרך לבאר-שבע, בצומת בית-קמה. נראה לי היה מאוד מוזר לפגוש
מישהי שלא מצאה משהו יותר רציני לעבוד בו בגילנו
המופלג(25.534). חשבתי לי שכנראה שבכל זאת הצבא סידר משהו
בחיים שלי.

דודי שם לב שאני לא בדיוק מקשיב לו, ואמר לי שאם אני עייף, למה
התקשרתי אליו. לא אמרתי לו שמשעמם לי, כי בכל זאת, זה יהיה חסר
טקט (רק כשמשעמם נזכרתי בו), אז אמרתי ש"סתם חשבתי על משהו".
דודי חזר על מה שהוא התחיל לספר לי לפני ששקעתי במחשבה, הוא
סיפר לי על דרך מקורית שהוא מצא לנקום במוזריות של השכונה שלו.
הוא רכש מערכת תופים, ובכל יום הוא לומד תופים. לבן אדם אין
אלוהים, חשבתי לעצמי, חבל"ז מה היה קורה אם בשכונה המוזרה
שגרנו (נשמה כפרה אף אוזן גרון שלי ואני) בה בבאר-שבע בעודנו
סטודנטים ,בבניין המוזר שגרנו בו, היינו מתופפים - הבניין היה
פשוט מתמוטט מהרעידות!!! הבתים האלה כלכך ישנים, שכל רטט קל
מהווה סכנה. דודי שוב ניער אותי בעצבנות בסלכלום (האוזן שלי
כבר חמה עכשיו), ואמר שלהפתעתו יש תגובות לא רעות מהשכנים, אבל
לידידתו, אופס, חברתו, מיטל, זה מפריע ללמוד. מזמן כבר חשבתי
שהיא חרשנית, מכל השיחות והביקורים הקצרים שלנו מידי פעם.
בחורה חמודה, אבל נראת לי יותר מידי tidy (קריאת Harry Potter
באנגלית, את כל הארבעה, גורמת לשימוש תכוף יותר באנגלית מאשר
בעיברית), לא חשבתי שהם יישארו כלכך הרבה זמן ביחד, במיוחד
לאור....דודי אמר לי : "טוב, אתה שוב פעם שוקע במחשבות. אני לא
יודע על מה אתה חושב, אבל קשה לדבר ככה. אנחנו צריכים להיפגש,
תתקשר אלי בפעם הבאה כשאתה אצל ההורים שלך, ונקבע". חשבתי
לעצמי שיש משהוא בדברים שלו(וזה לא היה זבוב), ולפני ששוב
שקעתי במחשבות, אמרתי לו שהשבוע אנחנו נגיע לדרום, ושאני ארים
טלפון.

סגרתי את הסלכלום וחשבתי על ההתנגשות המכוונת הזאת של מסלול
חיי ושל דודי, ולפני שפיתחתי גם את המחשבה הזאת, סיכמתי לעצמי
שכנראה שמצב רוח הזה עודד את המחשבתיות יתר הזאת, ושאני חייב
לעשות משהו. נזכרתי במה שכנראה הדחקתי שהיה עלי לעשות, לקחתי
את מסמך האפיון בן ה-545 העמודים ושקעתי....bummer

דני  Thoughts of