[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי גרינברג
/
אז ירקתי פנימה

אני מגיע לעבודה מוקדם מדי לאחרונה. קשה לי להיזכר ביום
שאיחרתי, או שיצאתי לסידורים בבוקר. מצד שני, הבר הוא אולי
הסיבה היחידה שיש לי לקום.
ככה הלכה, בערך, השגרה שלי - הייתי מגיע לעבודה, מפעיל חשמלים,
שוטף שולחנות, ממלא מיכלים, ואז פותח את העסק.
לקראת הלילה הוא היה נכנס. בד"כ הוא היה מסתכל סביב בחשד על
השולחנות הריקים, ניגש על הדלפק, ומתיישב על כיסא.
הוא היה בוהה בי כמו זה עתה פגש אותי בפעם הראשונה, ואחרי
שהסקרנות כמו פקעה בו, שואל:
"אתה לא אמור לשאול אותי, נניח, "מה תרצה?"" (אלו לא תמיד היו
המילים בהם השתמש; אבל זו הייתה הכוונה הכללית.)
אני הייתי נאנח, כרגיל, ועונה:
"זה לא עובד כאן ככה. אתה מדבר אלי, ואני כבר אדע מה אתה
רוצה."
"מה אני אמור לומר?"
"כל דבר שעולה על דעתך," - כאן השתדלתי שלא להפגין את חוסר
הרצון המשווע שלי -  "אל תדאג, החיסיון כלול במחיר."  - וכאן
הייתי מתאפק שלא לצחוק.
בנקודה הזו כבר מעט קשה היה לצפות את התגובה שלו.
לעיתים הוא היה מגחך, קם ויוצא, כשהוא פוטר אותי בהכרזה נוסח:
"איזה פריק", ושוב לא מבין שהבדיחה היא על חשבונו.
לעיתים הוא היה מפגין מבט מבוהל-מחוייך משהו, ואומר: "אני פשוט
אשב לי כאן בפינה".
הוא היה קם ממקומו ומתיישב ליד אחד השולחנות, מסתכל בחשד
לסירוגין עליי ועל הדלת, עד שבסופו של דבר היה יוצא ללא מילה.
אבל יותר משני אלו, הוא בדרך כלל התחיל לדבר.

למה, בעצם? תמיד תהיתי אם הוא לא היה מגיע אליי כשהוא כבר
שיכור. זה היה מסביר את הזרות על פניו בכל פעם שנכנס. אבל מייד
הייתי פוסל את האפשרות הזו. אני מזהה פה נקי ממרחק מטרים, ושלו
תמיד היה כזה. לפני שהיה מגיע אליי, כלומר. לא, הבנאדם פשוט
אהב לדבר. ולא סתם אהב לדבר - אהב לדבר על עצמו. ובזמן שהוא
דיבר, אני מזגתי - משקאות, אני ידעתי, שמדברים היטב עם הקיבה
שלו. אבל למזוג זה לא הדבר היחיד שעשיתי.

כשהוא דיבר, אני רשמתי. מה רשמתי? מה שעלה על דעתי. לא בהכרח
מה שעלה על דעתו.

כלומר, זה לא התחיל ככה. בזמנו, הייתי באמת רושם נקודה לנקודה
כל מה שאמר. הוא גם לא אמר יותר מדי בהתחלה, אז זה היה עניין
פשוט. עם הזמן, הוא התחיל לדבר יותר. כלומר, הבנאדם היה מדבר
שעות - אם כי כמו שאני מכיר אותו, הוא לא הרגיש את הזמן חולף
בכלל. אוהב את עצמו, כבר אמרתי?
הוא גם התחיל לדבר מהר יותר, ואני נאלצתי לעמוד בקצב. הייתי
מתמצת פה ושם. למזלי - או חוסר מזלי, תלוי איך מסתכלים על זה -
הוא לא תמיד דיבר לעניין, ותכופות דבריו נטו לחזור על עצמם.

ועל מה היה מדבר? היה מדבר בעיקר על עצמו. לפעמים על היום שעבר
עליו. לפעמים על בעיות בחיים - צרות, חששות, דאגות. תלוי באיזה
שלב של הלילה היה מדובר, וכמובן כמה שיכור הוא נעשה.
החלקים הבאמת מעניינים היו אלו שלא עסקו דווקא בו. כל מיני
סיפורים ואנקדוטות, שמדבריו לא תמיד היה ברור שהם אכן כאלה,
אבל קריאה נוספת אפשרה להפריד אותם בזהירות מהשאר. חלק מהם באו
בהמשכים על פני לילות שונים, אבל היה די קשה לעקוב אחריהם, כי
הוא לא סיפר אותם באופן קבוע, או בצורה מלאה. חלקם, אני חייב
להודות, היו גרועים למדי, אבל כל דבר היה טוב יותר מלשמוע אותו
מלהג על עצמו.

האיכות של הסיפורים האלה עלתה בהדרגה. לא בגלל כושר הביטוי שלו
(שממילא לא היה במיטבו אחרי שלוש כוסות), אלא פשוט מבחינת
התוכן. אבל עם הזמן הם גם התמעטו, ופינו מקומם יותר ויותר
לבעיותיו בחיים, שנמתחו וחזרו על עצמן כמו איזו אופרת סבון.

קשה לי להצביע על שעה מדוייקת בה הוא היה עוזב. כמו השעה בה
הגיע, גם זו הייתה נתונה לשינויים תכופים. הדבר הקבוע היחיד
הוא שבנקודה מסויימת הוא נעשה שיכור מדי מכדי להמשיך ולספר לי
דברים. הוא היה משלם את החשבון, קם מתנודד מהכיסא ופונה לעבר
הדלת. לפני שהלך, תמיד הייתי טופח על שכמו, ונותן לו את
רשימותיי (שנכתבו, כמובן, מעל שכבה דקה של נייר קופי).
"קח" הייתי אומר, "על חשבון הבית."
הוא בתגובה היה מסתכל עליי במבט אנושי בהרבה מזה שבו הסתכל
עליי כשנכנס, יוצא, וסוגר את הדלת מאחוריו.

אבל זה רק חצי הסיפור. אתם מבינים, לכתוב את מעלליו היה משעמם
בערך כמו להקשיב להם, אם לא יותר. ואחרי הכל, כמה פעמים כבר
אפשר לכתוב את אותו הדבר.

אז בהתחלה, הייתי משנה פה ושם משהו. מוסיף פרט שם, מעביר פרט
פה. זה התחיל בתור תופעת לוואי של אחד מתרגילי הקצרנות שלי -
ברגע אחד כתבתי את מה שניחשתי שיאמר בהמשך, ורק אז הוספתי את
מה שבאמת אמר. זה לא תמיד הצליח, ואיכשהו הייתי נאלץ להשלים,
תוך שימוש בפרטים שמעולם לא יצאו מפיו. אבל בסופו של דבר,
שיכללתי את השיטה הזו, וגם היא נעשתה משעממת.

אז הייתי רושם דברים אחרים לגמרי ממה שאמר. הייתי לוקח דווקא
את הסיפורים שסיפר לי, ומשלב אותם עם דבריו שעסקו בחיי
היום-יום. הייתי שם אותו בתפקיד עורך דין חסר-פשרות, או
"רשע-נאצי"  שנתפס עם המכנסיים למטה. הייתי מלהק אותו בתור
נערה מתבגרת בדילמה, ואז זורק אותו אל תוך סצינת פורנו מגוחכת.
והכל רק בשביל השעשוע שבעניין - הייתי משועמם, וידעתי שממילא,
בין אם יקרא את הנייר ובין אם לא - הוא יחזור אליי בלילה
שלמחרת, מוכן לספוג אלכוהול ועלבונות כתובים כאחד.

זה נהפך למעין משחק כזה ששיחקתי עם עצמי. בימים שהוא היה מספר
לי דברים מעניינים במיוחד -  מהסוג שאני רואה את עצמי נהנה מהם
בקריאה לאור מנורת-מיטה שנים מעכשיו -  הייתי "מתגמל" אותו,
וכותב דברים שיש בהם מן ה"חיזוק החיובי". הייתי באמת נותן לו
את מה שרצה - כלומר, לדמותו הפיקטיווית, לפחות.

בימים אחרים הייתי נותן לדמות הזאת לשחות בחרא של עצמה.

זה הכניס עניין של ממש לשיחות איתו, וגם לזמנים שבינהן. לפעמים
הייתי קורא דברים שכתבתי ומתבייש מעט, רק כדי להזכיר לעצמי שוב
ושוב שאין להם שום משמעות.

היום לא היה יום אופייני מבחינתו. אני מניח שגם לא מבחינתי.
הדבר האחרון שציפיתי לראות כשהקדמתי כהרגלי לעבודה היה אותו,
מחכה לי ליד הדלת. יותר מכך - הוא אפילו אמר לי "שלום". אני
בחנתי אותו בזהירות לראות האם אכן זה אותו אדם שהשתכר אצלי
כהוגן בליל אמש. פתחתי את הדלת והוא נכנס אחרי ומיהר להתיישב
ליד הדלפק.
התחלתי להתעצבן. "דחילק, חכה כמה דקות בחוץ ותן לי לסדר את
המקום."
"בחייך, תן קצת כבוד ללקוח קבוע." הוא אמר בקריצה. כמעט נפלתי
מהרגליים.
"מה... מה אמרת?"
"נו, אני אשלם אקסטרה. אני צריך לומר בבקשה? ממילא הקדמת."
עכשיו הייתי מבולבל לגמרי. "ואיך אתה יודע את זה? אתה מגיע
לכאן רק בלילה!"
הוא הצביע על שלט החנות שהיה מאז ומתמיד תלוי על הדלת. זה
הרגיע אותי קצת, אבל לא מספיק.
בכל זאת, ניגשתי למלא את המכונה ועמדתי למזוג לו כוס, כשהוא
קטע אותי באמצע.
"לא, תודה. אתה יודע מה אומרים, הדברים האלו ייהרגו אותך בסוף.
פשוט תכתוב."

אז כתבתי. הוא התחיל בדברים שלא סיפר לי מעולם. דברים שקרו
לפני שהגיע אליי לראשונה, דברים שאני לא הייתי זוכר בעצמי. הוא
דיבר מהר יותר מאי פעם, אבל אני ידעתי חלקים ממה שעמד לומר פה
ושם. ולא שיניתי שום דבר, כי בסך הכל, לשם שינוי, היה מעניין.
הדברים שהוא אמר היו עליו, כמו תמיד - אבל הם לא נאמרו עם גודש
של שמאלץ מתענג, או היסטריה, אלא מתוך הסתכלות של השלמה עם
הדברים. הוא גם נראה כמי שמבין שכבר סיפר לי בעבר חלק מהדברים
הנ"ל, וכאשר הבעתי במקרה איזשהו סימן של אי-נוחות משמיעתם
המחודשת, הוא לא הכביר בדברים ואף דילג מעט.

הדברים נעשו מוכרים יותר ויותר ככל שהתארכו, ובנקודה מסויימת
הבנתי שהם ערוכים בסדר כרונלוגי. תוך שאני מציץ לראות שאף לקוח
אחר לא נכנס, יצאתי לשנייה לחדר האחרי והוצאתי קופסא מאובקת,
בה היו ניירות ישנים שהשארתי מהסיפורים שלו. אלו יצאו במילים
דומות למדי מפיו כעת, והוא אף טרח להבהיר פרטים שנראו אז
שוליים אבל התבררו כחשובים עבורו, בדיעבד.

את הדברים שעברו שינויים מקיפים תחת ידי, כתבתי, בחלקם, מחדש,
הפעם כפי שאמר אותם. אני הראשון שאודה כי טוויתי את סיפורי
הדימיון לסיפורי המציאות שלו בכישרון רב. ועדיין, אלו לא דגדגו
את הרגליים של חייו כפי שסיפר לי אותם עתה. שעות מספר לאחר מכן
- ללא ספק הרבה הודות לפיכוחותו ולנכונותו לדלג על דברים שכבר
היו לי בכתב, ולנכונותי לסגור את העסק בשבילו - הגענו לניירות
ששכנו במגירה שמאחורי הדלפק. מספר הערות קצרות לאחר מכן, הוא
נאנח אנחה ארוכה, והוציא את הארנק שלו. הוא אכן שלף ממנו לא
מעט כסף - כמה בדיוק, עוד לא ספרתי - אבל זה לא היה העיקר. את
הדבר שאמר לי אז אני לא חושב שאשכח לעולם -
"אתה יכול לשמור את העודף, ואת הניירות."


"חכה!" אמרתי, בבהלה מסויימת. "יש..." בלעתי רוק. ידעתי שהמעשה
שאני הולך לעשות הוא יותר מטומטם מאמיץ. "יש לי וידוי."

זה ללא ספק תפס את תשומת ליבו.
"לא תמיד כתבתי בדיוק מה שאמרת. אני... אני שיניתי הרבה
מהדברים. פשוט... הייתי משועמם... ידעתי שאתה לא תזכור...
אז..."

הוא צעד חזרה אליי וטפח על שכמי.
"אל תדאג. ממילא מעולם לא הבנתי את הכתב שלך."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל פעם שאני חש
צורך להתעמל,
אני שוכב לנוח
עד שצורך זה
עובר.

אני.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/02 2:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי גרינברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה