ירקתי לעברו שוב, שיראה מה זה. הוא ספג את זה בשקט. אולי בגלל
הפלאנלית שכיסתה לו את העיניים. ואת הפה. המסכן, מה כבר רצה,
להביא קצת לחם הביתה, אחרי הכל ,על כל מתאבד המשפחה מקבלת כמה
דולרים.
דרכתי למישהי על השמלה כשהתקרבתי אליו. בחורה עם שפם הסתכלה
עלי ומלמלה משהו בערבית ספרותית. העפתי לו סטירה. "חרמן
מניאק". 3 הנשים שלו לא הספיקו לו, הוא צריך לזיין כל היום.
ומה איתי? לי אין צרכים? 33 יום רחוק מהבית. ממגע נשי. ואחרי
זה עוד מתפלאים שאנחנו עצבניים. והכי גרוע - רמת הכיעור של
הבחורות כאן לא נורמלית. לא הייתי נוגע בהן מ25 מטר עם מוט
טלסקופי.  גם אם הייתי ערבי, צריך מינימום של סטנדרטים. בטח
בתולות כאן כולן. לפחות הן מכניעות לי את ההורמונים, שבמצב
נורמלי היו משתגעים. אני חושב שעדיף להסתובב בין בחורות עם
שפם, שומות מגעילות ושעירות על הפנים וריח רע מהרגליים (או
מאיפה שזה לא יהיה, אני פוחד להתקרב לבדוק), מאשר להסתובב כל
היום עם כאב ביצים.

אבל לכאב לב זה לא הכי עוזר. מתגעגע לאמא, לבית, לנערתי.
מתגעגע לקרית אליעזר, לסרט טוב. ובמקום אני כאן, עם מוחמד, או
מוסטפא, או עבד. אני לא זוכר כבר, ואין לי הרבה עניין לגלות.
אין גם טעם לבדוק בינגו, הוא כבר יצא מהרשימה.

שנה וחצי של לחימה. איזה 420 הרוגים שלנו. חברים שלי נהרגו.
אחרים נפצעו. כמה יצאו על 21, כי טוב למות בעד ארצנו, אבל עדיף
לחיות בעד שבדיות. וכמו מטומטם, עומד במחסום, בודק מכוניות,
בודק מחבלים, סליחה, ערבים, שלא כולם כאלה, ויש כאלה שגם רוצים
שלום, ותגיד לי, אתה רוצה ביתה? ביתה עם לבנה. זה טוף. ותסלח
לי חייל, אני רק רוצה להביא לחם הביתה, ותן לה לעבור, היא
יולדת. והנה התקשורת, בואו ניראה נחמדים, אבל גם קשוחים,
כשלמעשה, כשהתקשורת לא שם, אנחנו נחמדים, אבל גם קשוחים, כי גם
הם בני אדם, והם רק רוצים לחיות איתנו, ובגלל כמה נבלות אי
אפשר לחרוץ את דינם של כולם.

קוס אמא שלהם, כמה חרא אנחנו אוכלים כאן. אני שוב מתעצבן,
ובועט לו בפנים, שגם לו יכאב. ומוחמד, או מוסטפא, או עבד, מה
שלא קראה לו אמא שלו כשהיא המליטה אותו, רק מחייך מתחת
הפלאנלית. הבן זונה, אם הייתי משתמש בה קודם לנקות איזה מאג,
לפחות הוא היה מחייך עם קצת יותר.. פיח.

ואנחנו נותנים להם מה שהם רוצים, ואוכלים את החרא ושותקים. ואז
מוסטפא, או עבד, או מוחמד הגיע, מבושם כולו, מריח כמו עז בדרך
למועדון. ומשך את הצ'ופצ'יק שהיה מחובר למה שמו והיה וואחד
פיצוץ, הרבה יותר גרוע ממה שזכרתי במטווחי חבלה, ואני כמובן
היחיד שחטפתי את הכל. פשוט המזל שלי. זה כאב פחות ממה שחשבתי,
אבל הבן זונה ואני תקועים עכשיו ביחד.

הוא עם ה70 שרמוטות שלו, ואני... כנראה זה הגיהנום שלי, לא שיש
לי מושג למה מגיע לי גיהנום.. טוב, אולי קצת.
אבל הבטחה שלי, אני אעשה לו גיהנום אישי משלו.