אהובי יצא לקרב.

ראשית צלצל הטלפון, אחר כך חוורו פניו.
בידיים רפות נטל את הקיטבג הגדול, והחל לארוז באי סדר
אופייני.

אחר כך חשב עד כמה היה חדור אמונה בפעם האחרונה שארז תיק זה,
בדרכו להושיע את העולם ואת עצמו בקוסובו לפני שלוש שנים.
ועד כמה הוא חדור יאוש הפעם, כשהוא יוצא להגן על מה שנותר
ממולדתו.

אהובי ערך רשימת אנשים והתקשר אליהם כמו רצה להפרד.
היו ברשימה מכרים ומכרות, סבתא אחת, ואהבה ישנה באמסטרדם.
אני לא הייתי ברשימה זו.
אתם מבינים, אני ואהובי נפרדנו כבר לפני שנה .

הכל החל לפני שנתיים, בפגישה מקרית במסיבת סטודנטים בפורים.
ואז: פגישה ראשונה, נשיקה ראשונה ופתאום אהבה, חזקה כמו שלא
הייתה מעולם, כמו שלא תהיה לי עוד לעולם.

ואהבתי בו הכל, באהובי.
מעיניו הירוקות הצוחקות, גבותיו המשולשות, זקנקנו הצרפתי וידיו
הגדולות, החמות, שבתוכן הרגשתי הכי בטוחה בעולם.
ויכולתי להקשיב לו שעות.
והיה לו מה לאמר.
את כל תפיסת עולמי הוא הפך, אהובי.
ובזכותו למדתי כה הרבה על עצמי, וגיליתי בעצמי דברים שהיו
חבוים שנים, ואפילו גיליתי מה אני רוצה לעשות בחיים, ואיך.

ואז יום אחד הוא זרק אותי.
הוא התאהב בבחורה הולנדית.
פתאום.
ואני - מה כבר יכולתי לעשות?
המשכתי לאהוב אותו, ועדין אני אוהבת.
כי בלי האהבה הזו - כל כך ריק לי בפנים.

אהובי יוצא עכשיו לקרב, ואני מודאגת.
פותחת רדיו כל שעה, עוקבת אחרי התמונות בטלויזיה, אולי יפציע
פתאום על המסך, מחייך.
אולי יחלוף, גברי, מיוזע, עייף, על גבי נגמ"ש, בפאתי עיר
כבושה, מנופף למצלמה.

ואני יודעת:
אם ישוב אהובי מן הקרב - לא יהיה שלי.
לנצח אראה אותו חולף ברחוב, וליבי יחסיר פעימה.
ויום אחד אשמע שהתחתן, עם אחרת כמובן, ויום אחד אשמע שנולדו לו
ילדים, וליבי ישבר.
וכל חיי אמשיך ואצפה שאולי פעם הוא יבין שאני הייתי אהבת חייו
האמיתית.
שאולי פעם במקרה הוא יתקשר.
שאולי אוכל עוד פעם אחת, אחרונה, מתוקה מנשוא, להיות חבוקה בין
זרועותיו, ולהרגיש שוב הכי בטוחה בעולם.
אבל עמוק בפנים אני יודעת שלעולם לא עוד.


אהובי יצא לקרב.

הלוואי שלא ישוב.