'נו מה איתך,אתה בא?'
אמר עוד אחד מה"חברים" ללא עתיד.
'אל תיגרר אחריהם!!'
צעק קול מטיף וקשוח,
מצד ימין של המחשבות,
כשהוא לבוש כולו לבן,
אך הנער הטיפש התעלם.
'לך תנסה,זה טוב,כדאי לך...'
נשמע קול חברותי יותר,מושך יותר,
מצד שמאל של המחשבות,
הנער שמע בקולו,
והלך.

==========================================

'נו די לא מצחיק, קום נו...'
אמר אחד מה"חברים" בקול דואג ולחוץ,
לנער השרוע על הדשא בשדה הפתוח,
שמרגיש חופשי כמו שתמיד רצה.
'בואו בואו נלך,הוא כבר יחזור'
הציע אחד ה"חברים" בחוסר סבלנות.
הלכו ה"חברים".

===========================================

'מצבו קשה,אנו עושים כל מה שביכולתנו'
אמר הרופא בצורה מיואשת,
בעוד שעינייה של אמא התמלאו דמעות,
ופרצופו של אבא הפך עצוב.

עברו עשר דקות,
עשר הדקות הקשות ביותר בחייו של הנער,
ואז נשמע הציפצוף הכואב מכל.

'לא יכולנו לעשות דבר'
נאמר בפיו של הרופא בצער רב.
הבכי של האמא המתגעגעת,
וחיבוקו של האבא האוהב,
השתלבו.

===========================================

'תגידו, אממ...מישהו ראה ת'הוא??
נו איך קראו לו..?!'
אמר אחד ה"חברים" על סמך מחשבה חולפת.
'מי זה?'
שאל אחד ה"חברים".'נו ההוא שבא איתנו אז,
שעזבנו אותו שם'.'אהה...' נזכר אחד ה"חברים"
'נו מה איתו?'
'לא,סתם הסיטואציה הזאת הזכירה לי,
לא משנה עכשיו,תעביר תעביר ת'מזרק'