הוא היה פנס רחוב רגיל. סתם עוד אחד שהציבו ברחוב כדי שלא יהיה
לנו חשוך מדי. תמיד ידעתי שגם פנסים יכולים להרגיש אבל כשאמרתי
לכולם הם צחקו עליי ואמרו לי שאני סתם ילד הומו ושאני אלך לספר
את הסיפורים שלי למישהו אחר כי זה לא מעניין אותם. הם בכלל
מתחילים לעלות לי על העצבים בזמן האחרון, החברים האלה.
תמיד שעברתי ברחוב תפוז, בדרך מהבית שלי אל אוהד, הייתי רואה
אותו, את הפנס שלי. המצאתי לו שם קראו לו רינגו, על שם רינגו
סטאר מהביטלס. אני מת על הלהקה הזאת אבל כולם חושבים שאני הומו
כי אני שומע אותם. אני מנסה להסביר להם שזאת מוסיקה איכותית
ולא סתם, אבל הם מעדיפים ללכת להציץ לבנות ערומות.
אז איפה הייתי, אה כן, רינגו. לא סתם בחרתי את רינגו שיהיה
הפנס שלי. רינגו היה הפנס הכי מיוחד ברחוב. כל פעם שמישהו היה
עובר מתחתיו הוא היה מהבהב ולפעמים גם נכבה לגמריי. אם היית
ממשיך ללכת הוא היה נדלק בחזרה ומתנהג כאילו לא קרה כלום. "פנס
עם חוש הומור" אמרתי לעצמי. זה בדיוק מה שהייתי צריך באותה
התקופה. הייתי דואג שיהיה לו רק טוב לרינגו שלי ואני חושב שהוא
באמת אהב אותי וזה לא היה סתם כדי להראות נחמד. דווקא אהבתי את
זה שהוא היבהב ככה, זה מה שעשה אותו כל כך מיוחד.. מהבהב
ונכבה, ונדלק בחזרה לכמה שניות..וכשהכל מאחוריו הוא נדלק שוב
והפעם זה סופי, לפחות ככה זה נראה באותו הרגע. אנשים באים,
הולכים, חוזרים, עוברים, מסתכלים, והוא לא משנה טקטיקה, שוב
ושוב, נכבה ומהבהב ונדלק שוב. מין מעגל כזה שלא נגמר אף פעם.
זה היה סתם עוד יום רגיל. אוהד התקשר אליי ואמר לי שבאים לראות
אצלו סרט כחול. בכלל לא רציתי לבוא אבל ידעתי שרינגו בטח עצוב
כי לא באתי לבקר כבר הרבה זמן ושזאת תהיה הזדמנות טובה לעבור
ולהגיד שלום. "תתחילו בלעדיי" אמרתי, שמתי על עצמי איזה משהו
ויצאתי מהר לכיוון רינגו. מרחוק יכולתי לראות כמה אנשים שנראו
לא מוכרים. הם עמדו מקובצים ליד רינגו, ואחד סימן לשני "אוקי"
עם היד. 20 שניות. כל הרחוב חשוך ורק פנס של אחד האנשים הזרים
מאיר. רצתי מהר לראות שהכל בסדר עם רינגו.
-"מה אתם עושים לו?? מה עשיתם לרינגו?? למה היה חושך???"
-"תרגע ילד, רק החלפנו מנורה, היא הייתה שרופה".

בסוף כולנו נכבים.