"הם לא היו גיבורים." כל יום מחדש המחשבה הציפה את מוחי מרגע
שהתעוררתי ועד שהלכתי לישון. עברו כבר שלוש שנים, ואני כבר לא
ילד קטן, אני בן 17. והם כבר לא פה, הם עזבו למקום טוב יותר
והשאירו אותי פה. ועכשיו אני זה שצריך לדאוג לכולם. אבל אני
חזק, אני אצליח, אפיל ואם אני אפשל בדרך. הכל יהיה בסדר, ויהיה
שלום, ואני אלמד לאהוב. ואני אחיה. ואני אהיה נורמלי.
"הם לא היו גיבורים". אם הם היו הם היו, אני לא הייתי פה ככה,
בלי יכולת לעשות כלום. מה אני כבר עושה? עובר מיום ליום, משעה
לשעה? צריך לקום ולהגיד בדיוק מה אני חושב. אבל מה אני חושב?
יש לי דעה? לא ממש, הרי כל מה שאני עושה זה לשרוד.
"הם לא היו גיבורים". החדר הזה נכנס לתודעה שלי. החדר הזה,
לבן. תמונות על הקירות. גזרי עיתונים. רק הם. בכל מקום שאני
מסתכל. ואני רוצה להוריד אותם מהקירות, אבל אם אני אוריד אותם
מי יחזיר אותם למקום? שובו הביתה בנים אובדים!
"הם לא היו גיבורים". אבל אני כן! אני גיבור! חי לא לוקח את
הגלולות שנותנים לי. אני לא מסכים לקבל את מה שאומרים לי בלי
מחשבה. כואב לי כשנוגעים בי. כאב לי כשהם נגעו בי.
"הם לא היו גיבורים". אם היו הייתי מת.