עליתי על המטוס, מטוס מקולל. הסתכלתי על התמונה הזו שנשלחה
אלי, כדי לזהות את האיש שלא ראיתי, שברחתי. ירדתי מהמטוס האיש
מתמונה חיבק אותי עם עיניים נוצצות, אם מאושר או מדמעות - אותו
הדבר. נלקחתי למקום שכזה וזכיתי לחיבוק שכזה וכולם היו נחמדים
כ"כ.

"את אוהבת אותו נכון?" בלי שתענה ידעתי את תשובתה "אז למה את
כאן? למה את לא איתו לעזאזל?!" היא השפילה פניה וטיפת רגש כבד
הונחה בעדינות על הריצפה. "הוא        לא רוצה אותי". הצטערתי
ששאלתי ידעתי בדיוק מה קרה, בלי שהיא או מישהו אחר יספר לי.
חיבקתי אותה כל כך חזק, מנסה לכפות על הכאב. "אני רוצה אותך.
אין לך מושג כמה. מהרגע הראשון שראיתי אותך. איך שאת מסתכלת
עליו. איך שאת דואגת לו. איך שהיית מתעוררת לידו"

לא יכולתי אפילו להסתכל עליו ולחשתי לו "אני לא רוצה אותך".
בלי דמעה אחת. "אני לא אוהבת אותך" השקר הגדול ביותר   ש א מ ר
ת י   בחיי, הייתי בטוחה בעצמי. התחרטתי.

"למה את לא שלי" ידעתי מה עשיתי. לא רציתי אותה, אני רוצה
מישהי שתיהיה שלי עכשיו. שתחכה לי במיטה. שתתקלח איתי. שתתעורר
איתי. שתרגיש בטוחה בתוך ידי. לא משנה לי אם זו תיהיה היא או
מישהי אחרת. העיקר שזו תיהיה מישהי שתיהיה שלי.

אבל זה לא   כ כ ה   צריך להיות!! אני זה שצריך   א ו ת ה.
מגיע לה משהו יותר ממנו.

אני רוצה להיות נאהבת. מישהו שיאהב אותי שיחבק אותי שירצה  א ו
ת י  כל הזמן. שיהיה כאן איתי תמיד כשאני אצטרך אותו בלי לומר
לו כלום שהוא פשוט ידע ויופיע כאן ויגן עלי בתוך ידיו שיאמץ
אותי לתוך ליבו שירגיע אותי רק עם מבט מרגיע אחד שינשק אותי
במצח ויאמר לי כמה הוא אוהב אותי בלי לומר את המילה 'אוהב'
שירדים אותי בתוכו ויגן עלי מכל חלום רע שישכב איתי עד אין סוף
הימים שיביא לי ארוחת בוקר למיטה שיקנה לי מתנה ככה סתם שיסתכל
עלי בלי לומר כלום ופשוט יחייך לעצמו במחשבה כמה הוא לא רוצה
לא להיות איתי שירצה   א ו ת י      ב ז כ ו ת י.

"כשאתה מסתכל עלי, מה אתה רואה? את מה שאתה רוצה לראות? מה? מה
אתה רואה?"  לא יכולתי לענות לה. לא דעתי את התשובה, פשוט
הסתכלתי עליה ורציתי אותה, בלי לדעת על מה אני מסתכל. אישה
עצבנית שכזו. אישה מדהימה שכזו. אישה נשית. אישה מיוחדת
בפשטות. האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם, באמת.

להתראות, אני כבר הלכתי. לא יכולתי להיפרד פנים אל פנים כי אז
זו לא הייתה פרידה. לא תמיד מקבלים בחיים את מה שרוצים, אני
יודע. ללכת לאישה  ב ז כ ו ת ה. הרי זה מה שהיא רצתה. אני
הלכתי, תכף אשוב, לא העדר לזמן רב, באמת שלא, אני מצטער על
הפתאומיות. כל דבר מפתיע מתישהו בסופו של דבר.