גשם יורד על הרחובות.
מנקה אותם מסחי ומזוהמה
מנקה אותם מחלאת האדם, מן הבטלנים המסתודדים ברחובות.
אני יוצא אל הגשם, להתענג על מגעו
אך
אני מביט אל הגשם, ועיניי צורבות
הגשם מלטף אותי, ועורי נחרך
אני נופל על ברכי, ומתחנן למחילה.

אני צועד ברחוב חשוך, חסר שם, שמלכתחילה נועד רק לי.
פנים בוהות בי מחלונות הראווהה המנותצים.
אני עוצר ומתבונן בהם, אלו הם פני
אך האור הבוקע מפנסי הרחוב החשוכים מעוות אותם, ועתה הם נראים
כפני.
אני ממשיך לצעוד, משאיר אותם מאחורי
אות אותי קדימה להן.
הן עדיין בוהות בי, אף שהלכתי, אף שהן רק השתקפיות שלי, ולא
קיימות בלעדי.
אני מתחיל להתפוגג.

כשאר אני בא לעשות חשבון נפש, עלי לשקול היטב את מה שהשגתי,
ואת שלא אשיג.
אינני טוב כפי שרציתי להיות, ומצפוני לא יאפר לי להיות רע כפי
שיכולתי להיות.
בינתיים אני נשארתי אני, ואינני בטוח כמה מן הנחמה יש בזה.
אני מכיר באי שלמותי, והיא מכירה בי, מחוסר ברירה.
קרוב לודאי שלא אהיה האדם הראשון על הירח, ולא אתן את שמי
לפניצלין.
אני שוקע לבינוניות, עם כל המשתמע מכך.

התופת לא נמצאת מתחתינו
היא בכל אחד מאיתנו
אנו רומסים אחרים
ויורקים על אפרם
ובתורנו
מתלונים על המצב
אנו משקרים לאחרים
ויותר לעצמנו
אנו עוטים מסכות
שלמדנו לזהות כפנינו
מדי פעם
באחר צהריים גשום
כשאוסף הבולים כבר מסודר
אנו צולים עצמנו על אש קטנה
מתענגים על ריח הבשר הנצלה
וחשים עצמנו אדם טוב יותר

האם היו אלו הכוכבים
אשר הוליכו שולל את ספינתי
ניפצוה לרסיסים
שטפוני אל החוף?
לא
היית זו את
הו,סירנה אכזרית
הו,אימת שבעת הימים
ליבך שחור משחור
וציפורניך נוטפות ארס ודם
ולמרות זאת
אני תמיד חוזר אליך
כמו שיכור
אל הבקבוק
מחפש, את שאיבד
או אולי
את שמעולם לא היה לו