סיפור קצר, ככה היא חשבה.
זה יהיה סיפור קצר.
יהיה נחמד, וטוב, והם יהנו.
וזהו. לא יותר מידי.
לא לעשות מזה ביג דיל, לא לפתח.
לא להתאהב שוב, לא להקריב, לא לאהוב, לא להיות מאושרת, ושמחה,
וביחד, והרבה זמן, ולהתרחק, ועוד קצת, ועוד קצת.. וזהו? נגמר?
ולהיפגע..
היא אמרה: סיפור קצר, זה הכל. משהו שאני אוכל לכתוב עליו אח"כ-
סיפור קצר, לא רומן ארוך,  משהו שיגמר די מהר, לאו דווקא, אבל
גם לא ארוך. לא ארוך יותר מידי.
סיפור קצר.
אז לסיפור הקצר הזה הייתה התחלה די טובה. היא רצתה שהסיפור
הקצר הזה גם יהיה סיפור טוב. לא רע. לא עצוב. סיפור טוב. עם
התחלה טובה, אמצע טוב, וסוף- עם טעם מתוק, לא עצוב, לא עם בכי.
סוף נחמד כזה. שחבל שהוא בא. אבל הוא צריך לבוא.
אז התחלה הייתה לה. התחלה טובה אפילו, וזה טוב. טוב מאוד
אפילו.
והיה לה כייף. וזהו. בהתחלה. ואז הטוב הזה נהיה ממש טוב, טוב
יותר מידי אולי, לטעמה. כי היה גבול לטוב שהיא הרשתה לעצמה,
והיא עברה את הגבול הזה. פתאום נהיה לה טוב כ"כ, כמו שלא היה
לה הרבה זמן. כמו שהיא לא הרשתה לעצמה, וכמו בעצם שהיא לא
רצתה. כי היא רצתה סיפור קצר. אז התחלה הייתה טובה, והגיע
האמצע, שנהיה גם טוב. טוב מידי. טוב שכבר גולש לגבולות של
רומן. משהו ארוך לכתוב עליו. ארוך מידי.
הרבה רגעים שמחים, וטובים, ואושר, ושמחה. כייף. ואפילו, אולי,
היא מפחדת לאמר, אהבה..
היא אהבה אותו מההתחלה, כבנאדם. כי הוא היה בנאדם מקסים. כמו
שהיא אוהבת אנשים אחרים- ככה היא אהבה אותו. אהבה של "אני רוצה
לבלות איתו הרבה" לא אהבה של "אני אמות בשבילו". אהבה כזו
הייתה שמורה. שמורה למישהו מסויים. מיוחד. ככה היא חשבה.
פתאום, היא לא כ"כ רצתה למות בשביל המסויים ההוא. המיוחד. זה
שהיה מיוחד. כבר לא? היא חשבה, ולא הייתה בטוחה. אולי כן, אולי
לא. הרבה אולי.
בהתחלה של הסיפור הקצר, זה שהתחיל להפוך ליותר מזה, היא לא
הרגישה הרבה, חוץ מכייף. הרבה כייף. אבל זהו. ופתאום, כשראתה
אותו- הלב שלה התחיל לפעום יותר מהרגיל, התחושה החמימה הזו
שעולה בגוף, כזו שלא עלתה בגוף הזה כבר הרבה זמן, צצה לה יום
אחד. בלי אזהרה מוקדמת. היא חשבה שהיא שומרת על עצמה. היא
טעתה..
האמצע של הסיפור הקצר לשעבר שלה היה ממש טוב, וארוך. היא הייתה
בטוחה שהוא יגמר עוד הרבה לפני- כסיפור קצר. וזה לא קרה. נוסף
לה עוד רומן ארוך לרפרטואר. הוא עדיין לא נגמר הרומן הזה-
עדיין בתהליכי כתיבה.
האמצע מתארך ומתארך, משתבח עם הזמן. אין יותר מידי ריבים. יש
אהבה.
היא כבר מסוגלת להגיד את המילה הזו. עדיין קשה לה כי זה לא מה
שהיא רצתה. אבל היא מסוגלת. כי היא מאושרת.
הוא אמר לה יום אחד "אני אוהב אותך". היא ידעה שזה יבוא, היא
צפתה את זה. היא גם פחדה מזה. כי היא לא ידעה מה היא תגיד. כי
היא ידעה שהיא לא תאהב אותו. אבל עם הזמן היא שכחה מזה. ואז,
יום אחד הוא אמר לה את זה. הוא אמר לה "אני אוהב אותך", ובלי
לשים לב היא ענתה לו "אני אוהבת אותך גם". היא הייתה בשוק.
בעיקר מעצמה. פחות ממה שהוא אמר, כי זה היה צפוי, כבר אמרנו..
אבל היא אמרה את זה. והם המשיכו ב'רגע' שלהם, והוא היה מדהים.
והיא העבירה את המחשבות שלה הלאה. התגברה עליהן, והשלימה עם
המצב. המצב היה טוב. היה לה טוב.
ומכאן הרומן מתפרס על פרקים רבים וארוכים של לילות מאושרים,
בקרים מחוייכים במיטה (עם ארוחות בוקר שהמקסים שלה היה מכין),
וחיים שהפכו טובים. הריבים היו ממש מעטים, זה נראה כ"כ מושלם.
זה היה מושלם. זה נשמע לא אמיתי. זה נראה לה לא אמיתי. אבל זה
לא הפריע לה.
עד הריב הראשון, ריב קטן פשוט. על סתם. ממש סתם. אבל זה היה
ריב. הוא נגמר מהר, והם השלימו, והכל היה טוב, ושב לקדמותו.
אבל אז היא הבינה, שכנראה לכל דבר טוב באמת יש סוף, ושגם לזה
כנראה יגיע בסופו של דבר.. הסוף.
היא לא רצתה. היא לא רצתה שוב כאב לב, ולילות של בכי, וגעגוע.
היא החליטה לקטוע את האושר. באופן סופי.
היה להם לילה מושלם.
הצ'יפס השמנוני והבירה ששניהם הכי אוהבים בעולם. על שפת הים,
שזה המקום הכי מושלם בעולם. הבחור והבחורה הכי מושלמים בעולם-
כשהם ביחד. זוג מושלם.
הכל היה מושלם.
הם עשו אהבה. אהבה מושלמת. מכל הלב. באמת.
הוא הניח את ראשו על ברכיה, ונרדם לאט לאט. אז, הסתכלה על
המושלם שלה, הבחורה הכי מאושרת בעולם, חייכה חיוך אמיתי. וקטעה
את האושר. בשיאו.
היא ירתה לעצמה בראש. ונפלה על החול, באמצע הלילה. ראש נוזל
דם, שנמרח, על פרצוף, שעליו מרוח, חיוך. חיוך מושלם. אושר
מושלם.
היא מתה כבחורה הכי מאושרת בעולם.
למרות שזה לא מה שהיא רצתה מההתחלה.
זה לא היה הסיפור הקצר שהיא רצתה- הסיפור שלה התחיל עם התחלה
טובה, ואמצע טוב, שהמשיך לרומן. הסוף של הרומן היה עצוב.
ולסיפור הקצר שלה היה אמור להיות סוף טוב.