"אתה עוד חושב עליי, לפעמים...?" שאלתי לבסוף לאחר שיחת חולין
מביכה.
"איך לא? אחרי כל מה שעברנו. איך לא? ואת?"
"מממ..ניסיתי לא... העסקתי את עצמי הרבה. לא אוהבת זכרונות"
"לא ענית לי. זו לא תשובה"
"זו התשובה שאתה מקבל"

הנחתי את השפורפרת, כשגרוני כואב מהחנקת דמעות שאיימו לפרוץ את
הסכר שבניתי בששת החודשים האחרונים. הדלקתי סיגריה, מביטה
בעציץ הנבול שעל עדן החלון, בטח הדיירים הקודמים השאירו אותו
פה לא רצו לקחת איתה שתיל נבול. אז הוא חושב עליי בטח.. איך
הוא יכול שלא.
קוס אמא שלו, קוש אמאמא שלו.הלכתי למטבח שמתי מים לקפה. התחלתי
לשתות קפה בתקופת האבל שלי על הפרידה שלי ושל תומר, לפני חצי
שנה בערך. חייתי על קפה במשך חודש בערך, קפה ומנות חמות בעלות
טעם קרטוני ומלאכותי. לא היה לי חשק לשום דבר אחר. קניתי שישה
פאקטים של סיגריות, קפה וכמה מנות חמות וננעלתי בחדר נעוריי
בביתה של אמי. עד שהיא גררה אותי חזרה לחפש עבודה.
היינו יחד שנתיים, תומר ואני, הכרנו במסיבת שיחרור של מכרה
משותפת, שני בטטות שלא קמו מהספה ולא כיבו את הסיגריה כל הערב.
ועכשיו אני פה, ואני לבד.
הארגזים הועמדו על ידי הסבלים בערימות מסודרות של רבעיות ליד
הקיר השמאלי בחדר שאמור להיות סלון, המיטה שלי בינתיים זה רק
מיזרון ישן ומלוכלך מימי נעוריי.עברתי לפני שבוע הדירה הישנה
הזכירה לי את יריב הריח המשכר שלו היה עוד תלוי בכל פינה בבית,
לא יכלתי שם יותר השתגעתי שם. תאים במוחי נשרפו ונעלמו לאט
לאט.

"אני לא יכול איתך יותר. את חונקת אותי" הוא צעק, מעיף את
בגדיו למזוודתו.
"אז תלך" צעקתי בחזרה עוזרת לו לערום את בגדיו למזוודה "יהיה
לי יותר שקט בלעדייך תאמין לי!"
"איך את בכלל יכולה לחשוב שאני אבגוד בך?!? באמת נטשה הקנאה
שלך כבר משגעת אותי."
"אל תעז להכחיש! אתה שומע?" צעקתי עליו בחזרה.
"אני אפילו לא יענה לך על זה." הוא סגר את המזוודה הביט בי
בעיניים כואבות בפעם האחרונה ויצא, משאיר אותי עם ערימה של
בגדים ביד יושבת על הריצפה ובוכה.

יצאתי מהבית, לבושה במכנס ג'ינס מרופט וחולצת טריקו קרועה עם
שיער לא מסודר ומפתחות בכיס.הייתי חייבת לצאת מהבית, לטייל קצת
לפני שאשקע בזכרונות.
אני שונאת זכרונות, שונאת להתלות בהם, שונאת להזכר בדברים של
הזמן לנתח מצבים שקרו. הלכתי ברחוב קינג ג'ורג' בת"א בין
חנויות נעלים ובגדים זולות ומאפיות בורקסים ועוגות, מדליקה עוד
סיגריה. ששת החודשים האחרונים היו בערך מסע נסיון לשכוח ולמחוק
את תקופתי עם תומר. מצאתי עבודה באחת הגלריות ביפו, הזדיינתי
עם גברים זרים בביתי או על ריצפות שירותים מטונפים בבאר מסריח,
שתיתי לשוכרה מספר פעמים בשבוע לא נתתי לעצמי רגע לנוח.
נסיונות נואשים לשכוח, נסיונות שלא הצליחו. כשאני מנסה להזכר
בגברים שהייתי איתם בחודשים האחרונים אני מצליחה להעלות
פרצופים בודדים, שלא נדבר על שמות. את זה אני לא מצליחה לזכור,
אבל את תומר כמה שאני מנסה אני לא מצליחה לשכוח.
לפתע התחלתי לרוץ, אני שלא רצתי מהטירונות וגם אז לא הפסקתי
להתלונן רצתי לכל אורך רחוב קינג ג'ורג' כשמבטיהם של עוברי
אורח מופתעים עוקב אחרי. לא ידעתי לאן אני רצה נתתי לרגליי
להוביל אותי. שיערי מתנפנף ברוח ונשימתי כבדה עליי. מובן
שהגעתי לביתו של תומר. נעמדתי מול הבניין מביטה לעבר חלונו
מעניין מה הוא עושה עכשיו...

דפקתי על דלתו רועדת כמשוגעת, מה אני עושה,לעזאזל? "רגע" שמעתי
את קולו המתוק מעבר לדלת.
לא ראיתי אותו ארבעה חודשים, היום בבוקר החלטתי להתקשר עליו,
ועכשיו אני עומדת מול דלת ביתו רועדת ומפחדת מתגובתו.
"נטשה?" הוא נראה מופתע "מה נשמע?"
"אממ. אני, אני מקווה שאני לא מפריע פשוט..." גימגמתי.
הוא חייך "מובן שלא, ממתי את מפריעה?" הואלבש ג'ינס בלבד על
גופו טיפות מים נצצו ושיערו היה רטוב "תכנסי."
"אז מה? איך את מסתדרת?" הוא הסתובב סביבי בזמן שהוביל אותי
לסלון, לא התיישב "את רוצה קפה?"
"טוב. אחד וח..."
"אחד וחצי סוכר?" הוא חייך שוב "לא שכחתי כמו תמיד אחד וחצי."
חייכתי בחזרה, חיוך נבוך. "אתה יודע... חיים. מצאתי עבודה
בגלרייה חדשה,דווקא נחמד מאוד שם, אתה יודע איך זה מסתדרים"
התבלבלתי.
"הקפה שלך" הוא התיישב לידי. "אממ.." הוא נראה נבוך יותר ממני
"סיימתי אתמול ציור חדש, רוצה לראות?"  הוא קם. "כן, בטח."
נעמדתי לידו. הלכנו לפינת החדר, ציור גדול  של נערה עירומה על
רקע אדום- כתום עמד לפניי. "מדהים, כרגיל" חייכתי אליו. "אני
קורא לו 'ג'וליאנה' מוצא חן בעינייך?"  "אתה יודע שכן" ואז,
נישקתי אותו, בלי לחשוב יותר מדי הנחתי את זרועותיי על כתפיו
העירומות והצמדתי את שפתיי אל שלו. "מה את עושה לעזאזל?" הוא
הניח את ידיו על מותניי ונישק אותי בחזרה. "זה טעות את יודעת."
ידעתי אבל המשכתי לנשקו, לשוני מלטפת את שפתיו את צווארו. הוא
הרים את חולצתי וסחב אותי למיטתו. נשיקותיו מהירות טועמות.
נואשות וצריכות. הוא התגעגע אליי גם, אני יכולה להרגיש זאת
בנשיקותיו התובעות. הוא ירד לכיוון חזי מנשק כל סנטימטר בגופי
הערום לשונו מטיילת על שדיי, על פטמותיי.
שכבתי ליד גופו הערום, נשענת על מרפקי כשהשמיכה מכסה את
גופי,הוא ישן כל כך יפה כל כך מלאכי. עקבתי אחרי גופו שעלה
וירד לפי קצת נשימותיו ניסיתי להדביק את קצבן ולנשום כמוהו אבל
לא הצלחתי הוא נשם לאט מדי בשבילי. טיילתי עם אצבעתי על גבו,
מציירת פרחים ופרפרים ושמש גדולה. נשקתי לו על שפתיו קלות
לבשתי את מכנסיי וחולצתי לקחתי את הנעלייםבידי בכדי למנוע רעש
ויצאתי מביתו כשדמעות עומדות בעיניי.