אתמול ביקרתי בחנות דיסקים מוזרה. כשנכנסתי שמעתי את השיר שלי.
זוכר? כששמענו ביחד את היהודים ואמרתי לך "זה השיר שלי"? זוכר
שאמרת שזה מתאים לי? בטוח שאתה זוכר. אי אפשר לשכוח. ואני
שומעת את השיר, ואני נכנסת פנימה ואני רואה שיש מוכר. והוא קצת
מוזר. הוא מעשן סיגריות בקצב ולא מנסה לעזור לי. אולי יש לו
סיבה. הסתכלתי מסביב. הייתי בהלם. זה נראה כמו
דה זה וו' ענקי מהגיהינום. לא היו קירות, לא היו פוסטרים, לא
היו פרסומות. היה מסך שחור, היו עליו ציטוטים שאני אמרתי.
זיהיתי את המשפטים האלה. אמרתי אותם, לפחות פעם אחת בחיים.
"יניב, אני אוהבת אותך." היה כתוב על הקיר הגדול. אני עדין
אוהבת אותו. טוב, אז נחזור אליך- לא יניב, יניב לא פה עכשיו.
בוא נגיד, שאחת הציטוטים שיש שמה בנוגע אליך, זה "אתה לא
כמוהו." והצטערתי שזה כתוב. היו שם סתם משפטים, כמו "אימא, מתי
מגיעים?" ו "מתי נפגשים?" והכל היה מרוח במין גרפיטי, כמו
שמישהו ממש מיהר, כמו הכנופיות אצלנו בשכונה, שעושות את זה
בכוונה להפחיד מישהו. מישהו מנסה להפחיד אותי? אולי. לא היו שם
דיסקים נורמלים, והיי, זאת חנות דיסקים. על כל דיסק היה כתוב
משהו אחר. על אחד היה כתוב "דיכאון" ועל האחר היה כתוב "אבא"
על עוד אחד היה כתוב "אימא" על אחד אחר היה כתוב "בדידות
וריקנות". 'דואט'. חשבתי לעצמי. המשכתי הלאה, היו שם ערמות של
דיסקים, הרים עצומים, מסודרים לפי  מספרים, לפי תאריכים, אפילו
מצאתי שמה "ננעלה לבד בחדר בגיל 5". אתה לא מתאר איזה חוויות
מצאתי שם. היו שם סנגלים כמו "שבירת יד בכיתה ד'" או "חבר
ראשון'" והיו דיסקים יחידים, היו דיסקים במבצע, אתה יודע 1+1
כזה, היה שם אחד כזה  "אכזבה בגלל מבחן בכיתה ג'"+  "מריבה עם
חברה בכיתה ד'". ככה מוכרים את החיים שלי במבצעים. וואלה יופי.
אפילו כמה דיסקים משולשים, כפולים, מרובעים. אבל דיסק אחד.
לדיסק אחד היו עוד ארבעה דיסקים נוספים.
"יניב". היה כתוב על דיסק אחד.
היו עוד ארבעה ואולי 20 דיסקים באותה ערמה. אחרי "יניב" היה
"אוסף".
אוסף? אלא מה. כל הדברים הטובים שעשינו ביחד, כל הפעמים שהייתי
מאושרת אתו. היו שם 100 שירים. אתה מבין? החלטתי שאם אני כבר
פה, אז אני קונה .ניגשתי למוכר המוזר שעמד בקופה, לא הייתה שם
קופה. הנחתי את הדיסקים על הדלפק. "מקבלים תיק מתנה? זה כבד."
האיש חייך בציונות מזווית הפה, כשהסיגריה מתנדנדת לו על הלשון.
"יפה, אני רואה שאת מבינה עניין." "
לא אני לא" עניתי.
"תגיד למה לא מוכרים את כל הדיסקים של "יניב" במבצע? יש המון!"
האיש הסתכל בי רגע, ואז תקע בי מבט מיואש ומרחם.
"מותק, את מכולם צריכה לדעת, את 'יניב' לא מוכרים במבצע."
והדליק עוד סיגריה.
" מרווחים הון מזה" הוא הוסיף ושיחרר עשן לאוויר.
"מרוויחים? אתה רוצה להגיד לי שאני מכניסה למישהו כסף הדבר
הטראומטי  הזה?"
"כסף? מה פתאום. זה את אמרת."
"אז מה מרוויחים אם לא כסף?"
"כאב."
"מה?"
"כאב." הוא ענה שוב. וסיים את הסיגריה כאילו כלום לא קרה.
ושוב תקע בי את המבט הזה, המיואש והמרחם. שכמה חבל שאת לא
יודעת את האמת ילדונת, כזה מבט. של אנשים שיודעים יותר ממני.

"את מבינה. אנחנו מה"יניב" הזה שלך, עושים טונה של כאב. כאב זה
כוח, מותק."
"זה מעוות." והוא שם בשקית את הדיסקים.
"בטח, ברור. עכשיו תביאי את הלב."
"מה?"
"תביאי את הלב שלך, מה חשבת שהכל פה חינם?"
"הלב שלי..."
"כן, כן. תהיי רכושנית. תביאי כבר ת'לב.."
והוא הצמיד את היד על הלב שלי,ואור יצא לו מהיד. הרגשתי כמו
אלף סכינים שחותכים לי בשר, כמו מאה ידיים קטנות שממששות,
מחפשות, ואז עוקרות את הלב שלי . זה כאב. זה כל כך כאב. אפילו
כשהזרקתי לעצמי את התרופה של האלרגיה ישר בירך, אם מחט של 5
וחצי סנטימטר, זה לא כאב כל כך. ואז הוא הרחיק את היד, והייתי
אותו דבר, רק שלא היה לי לב. בכיתי, הסתכלתי בעיניו של האיש
בפנים של ילד קטן ומיואש שראה איך הורגים לו את הכלב.
"אל תיקחי את זה קשה, מותק. תחשבי על זה ככה,
על יניב שילמת בלב שלך."
על יניב שילמתי בלב שלי. אתה מבין? לא אתה לא.
ולפעמים, כשאתה הולך ומשאיר אותי לבד, בדואט של הבדידות
והריקנות, שאני אוהבת, אני לרגע מניחה את היד, איפה שהלב,
ומרגישה איך אין שם כלום. איך יש חלל ריק. ועצובה שאין לי לב,
אבל לרגע מחייכת. אין לי לב,  אבל יש לי את יניב.  ותזכור,
איזה מזליסטית אני שיש לי את יניב. כי את יניב לא מוכרים
במבצע...מותק.