אל מול הים יושבת, מביטה בגלים.
השמש מתחבאת מאחורי העננים.
הרוח נושבת על פני,
המים נוגעים בקצות רגלי.
חושבת עליו, על הזמנים היפים,
שבהם שנינו היינו חברים.
מתגעגעת אל חיוכו המתוק,
וגם אל הצחוק.
אל שיערו השחור כמו הליל,
שלגעת בו שוב תמיד אתפלל.
אל עיניו הכחולות, האהובות ביותר,
אל שמחת החיים שבו.
אבל את ליבו שמר לעצמו.
לא חושבת, לא אוכלת, לא יכולה להירדם.
רק מהלבד הזה פוחדת.
מתבודדת בים, רק אני והגלים
וחושבת וחושבת על הזמנים היפים.
אך באותו יום שחור ונורא,
שבו עזב אותי לעומת החשיכה.
שבו איבד שליטה ונפל לתהום בצעקה.
עכשיו הוא לא כאן, ואני שוב לבד.
גם אני לא רוצה להיות בין החיים
כמו בזמנים היפים.
אלייך מתגעגעת, עלייך חושבת.
נתראה בגן העננים ויחזרו הזמנים היפים.