כל בוקר, באופן קבוע, היא קמה, מתלבשת, מצחצחת שיניים ומסתרקת.
רק לפעמים היא גם אוכלת. לפעמים, לא תמיד. ורק היא אשמה.
ככה בעצם זה התחיל. רק לפעמים, לעתים רחוקות ואז בכלל לא. היא
הפסיקה לאכול, לא הכניסה כלום לפה. מדי פעם, כדי לרצות את
ההורים שלה, הייתה אוכלת קצת. אחר-כך, כמובן, מקיאה הכל. למה?
היא לא ידעה. פעם היא ידעה, רצתה לרזות, להיות יפה כמו מלכת
הכיתה ולהיות מספיק חטובה כדי לצאת עם רונן החתיך השכבתי. אבל
אז זה יצא מכלל שליטה. ההרגשה הזאת בבטן, אחרי האוכל, שהכל
מסתובב והיא חייבת להוציא הכל, להקיא, ההרגשה הזאת כשהיא נוגעת
בשיער, בציפורניים הצהובות והכל מתפורר ונושר... ההרגשה הזאת
לא הייתה דבר שהייתה מסוגלת לשלוט בו.  כולם אמרו לה שמשהו לא
בסדר אבל אף אחד לא שם את האצבע. אז אולי גם הם אשמים?
היא ניסתה פעם, לעשות את הצעד ולנסות להכניס משהו מוצק לפה,
אבל זה כבר היה מאוחר מידי. בסוף היא הבינה ולקחה את עצמה
בידיים, והם אשפזו אותה בבית-חולים. אבל זה היה מאוחר
מידי.אפילו מדע הרפואה לא הצליח להכניס לתוכה אוכל. אולי גם
הרופאים אשמים?
לא. רק היא אשמה. רק היא אשמה, והיא עדיין מתכחשת. גם כאן,
כשהיא לבד לבד היא עדיין מתכחשת. מתי היא תלמד לקחת אחריות על
המעשים שלה? היא לא יודעת. אף אחד לא יודע. אף אחד לא יודע אבל
כולם יודעים, יודעים שרק היא אשמה. גם כשהיא שוכבת בלי לזוז,
המוח והלב דוממים, גם כשהיא שוכבת כאן אבל הנשמה מרחפת אי שם
בשמיים - היא עדיין אשמה. רק היא אשמה.