סברס בלי קוצים...
הכריז השלט...
סירבתי להאמין, איזו המצאה גאונית, תחי ההנדסה הגנטית, אין
חדווה גדולה יותר מלקלף בעצמך סברס, לאכול את תוכנו ולהישאר
בחיים .
השלב הבא של אותם מדענים יהיה לפתח נשים שתדענה לנהוג, לבשל,
למצוץ ולבלוע- בלי קונצים.
לא חשבתי פעמיים, העמסתי את פרי הפיתוח הגנטי שהושם בתוך
סלסילות פלסטיק ריבועיות שקופות, אל תוך העגלה.
חבילה אחת ושתיים ועוד אחת ועוד אחת, עוד ועוד... עד כדי כך
אחזה בי התרגשות, שגברת אחת אשר ביקשה לעצמה סלסלה בודדה,
נחסמה על ידי גופי, נתפסה ברוחי אינסטינקטיבית כאילו איימה על
מקור מזון שעליו נועדו להיסמך צאצאי.
התעשתי, התנצלתי והנחתי לה ליטול לעצמה סלסלת פרי גאוני.
אני מודה- ליבי נצבט.
אולי הזלתי דמעה אפילו.
באותה יחידת זמן הצלחתי להבין את מה שעובר על אותם ציונים
דתיים רדיקלים, המתמודדים עם הכוונה להחזיר מקומות קדושים כהר
הבית והכותל, גופי רעד מכאב, נפשי נקרעה, אך אני בניגוד אליהם,
נשכתי שפתי עד זוב דם כמעט וגיליתי איפוק תחת ההמנון המתהמהם
במוחי.
אחר כך התעשתי עוד יותר והחזרתי חצי מהסלסילות עמוסות הסברסים,
נשארתי עם שלושים סלסילות בסך הכל.
בזמן שסידרתי אותם על המדפים, איש אחד חשב שאני עובד בסופר,
הוא נזף בי על שתמיד נגמר האשל.
הגוד מוד ששריתי בו הפך אותי איש אחר, התנצלתי בשם ההנהלה על
החוסר הזמני והבטחתי לעשות הכל כדי שלא ישנה הדבר, הענקתי לו
גם תלושי קנייה על סך 50 שקלים כפיצוי, הבנאדם היה בשוק
טוטאלי, כנראה שאף פעם לא זכה ליחס כה מלבב.
הגעתי הביתה, הנחתי כל קבוצת מוצרים במקומה הטבעי ואצתי אל
הכיור לדעת את הפרי האסור.
כמי שלועג לחוקי הטבע, חפנתי אותו במלוא כפותי על קליפתו, גם
הטלתי צמד באוויר ולהטתי בהם כלוליין.
אחר כך התענגתי על טעמו , וואו איזה כיף, איזה פלא, איזה קסם,
לא יאמן, נפלא, מדהים...
סברס אחד ועוד אחד ועוד ועוד ועוד מספיק אך לא די.
כמו בזוגיות, בקשתי להשאיר לעצמי טעם של עוד, חששתי לכלות את
התשוקה כלפי הבריאה המופלאה ששובחה באמצעות מניפולציה גנטית.
התעטפתי  בענן ורוד של אופטימיות וחדוות חיים.
נשכבתי על המיטה, הפשלתי את מכנסי ושימנתי את ידי בקרם ידיים
מתוצרת אהבה- כמה סימבולי.
אמריקה, דרום אמריקה, חוף ים מקסיקני צלול משכר.
תחושת עונג, רק אני ידי ואלוהים, המביט עלי מלמעלה ומחייך
לעצמו בסיפוקי.
לפעמים הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות למען עצמך נמצא בהישג יד,
באותן פעמים המון אהבה מעורבת באקט הזה, הרבה יותר מאשר לדפוק
איזה מזדמנת.וואו, איזה כיף, ממש כיףףףףף...
אאוצ'- קוצים, הרבה קוצים, ים של קוצים ב"סברס בלי קוצים".

כנראה שמתוך האינרציה האלטרואיסטית ששריתי בה, התקשרתי להנהלת
הסופר בבקשה שיעדכנו את השלט ל:"סברס ממועט בקוצים" או משהו
כזה כדי שעוד נשמות לא תפגענה.
מנהל הסופר התעקש שמדובר בפרי דמיוני, לא יכול להיות שיש קוצים
בסברסים האילו...
"אנחנו רוכשים אותם מספק מאוד אמין, איתו אין תקלות, לעיתים
הלקוח מתוך חרדתו מדמיין".

לרגע שקלתי לתבוע אותם, אבל הבנתי שתהיה לי בעייה מצפונית כלפי
עצמי להתפרסם באור כל כך מגוחך.
החלטתי לקחת את החוק לידי ולעשות צדק בעצמי, כמו צ'ארלס
ברונסון באיזה סרט שאהבתי.

נטלתי עימי תריסר סברסים, אקדח ועוד שתי מחסניות, יצאתי לכוון
הסופר עם הג'יפ שלי שיש לו פוזה קרבית משל עצמו, בין היתר
בזכות שלושת האנטנות שלו (אורנג', סלקום ופלאפון), החנתי
בחניית הנכים (פרינציפ) ויצאתי מהאוטו.
אחר כך חזרתי לאוטו ופיניתי את חניית הנכים כי הם לא חלק
מהעניין ומיותר להפנות כלפיהם זעם, למרות שהרגשתי קצת נכה עם
כל הקוצים בזין.
עליתי למשרדי מנהל הסניף סגרתי את החלונות והדלת מבפנים שהתגלו
כאטומים לרעש .
באיומי אקדח קשרתי את המנהל המופתע לכיסאו, שפשפתי שלושה
סברסים "בלי קוצים" מתחת לחולצתו.
מנהל הסופר הנבעט  פלט אאוצ'.
אחר כך כיליתי על פרצופו עוד שלושה סברסים.
האיש החל לבכות...
הרגעתי אותו שלא ידאג, אין בסברסים האלה באמת קוצים.
דחפתי לו סברס אחד ללא קוצים על קליפתו לתוך הפה, הפשלתי
מכנסיו והחדרתי לו סברס נוסף לתוך התחת...
מנהל הסופר צרח בבכי- זה דוקר, זה דוקר, אני מתחנן שתפסיק...
הסברתי לו  בשלווה ובקוהרנטיות, שלא יכול להיות שיש קוצים
בסברסים האלו...
הם נרכשים מספק מאוד אמין שמצדו אין תקלות, לעיתים רק נדמה שיש
בהם קוצים מתוך חרדה.

לפני שעזבתי אותו קשור, זב דם, שרוט, מתגרד ומעורער , הוא רק
רצה שאסביר לו מה זה קוהרנטיות.
איזה דפוק.