שמונה עשרה שנה ,כמו כלב, אני תקוע בקיבוץ הזה.קיבוץ תל חור.
כל החיים חלמתי לנסוע.לנסוע רחוק.אולי אפילו עד תל אביב ,אני
יודע.כאלה חלומות מטורפים היו לי. תל אביב.תתארו לכם.אתם
יכולים להבין שזה לא היה פשוט לחיות ככה.מבחוץ הכל בסדר
כביכול.החיים זורמים כרגיל,הנאמנות לקיבוץ בעינה עומדת אבל
בפנים,בפנים מלחמה. לא ידעתי איך לאכול את זה.הרגשתי שכולם
מסתכלים עליי כל הזמן,בולשים אחר ספק ,מחפשים את הבגידה
הממשמשת ובאה.בלילות הייתי מתעורר,מזיע כולי, מחלומות נוראיים
על ערים גדולות וחיי לילה סוערים.נורא.נורא לחיות בפחד. לקח לי
חודשיים להבין שאני חייב לעשות משהו קיצוני.לא אמרתי את זה
בקול אפילו לעצמי אבל בתוך תוכי הבשילה ההחלטה- אני עוזב.

זה לא פשוט לעזוב את תל חור.למען האמת רק שני אנשים עשו את זה
עד היום."עד היום" זה אומר בארבעים וחמש השנים האחרונות.הרבה
אגדות נרקמו על השניים האלה.יש שאומרים שהם לא הספיקו לצאת
מגבולות הקיבוץ כשהחיים הנוראיים שבחוץ שרפו אותם כמו שני
זבובים שהתקרבו יתר על המידה למנורת הלוגן.אחרים אומרים שהם
חיים אי שם בעיר גדולה,מאושרים ועשירים.מה שבטוח, הם אף פעם לא
חזרו.
שלא תבינו לא נכון.זה לא שיש שומר בשער שמונע יציאה.פשוט קיימת
הסכמה כזו שאתה נולד לתוכה.אף אחד לא עוזב.נולדים,חיים ומתים
בתל חור.ככה זה. חוק החיים הבלתי כתוב.

לפני חמישים שנה היה פה הכל.היו טלוויזיות,קולנוע,מכוניות.היה
פה אפילו ענף מריחואנה שסיפק חומר לכל המזרח התיכון, אבל אז
הבינו מנהיגי הישוב שאם לא נתנתק ונתבדל יהפוך הקיבוץ שלנו
לבורדל אחד גדול.בלי מטרות ,בלי יעדים, בלי אידיאולוגיה.לא
נהיה שונים מכל שאר בני האדם שהעמידו את עצמם עם אצבע על
הכפתור להשמדה עצמית ובעשרים ושישי לשמיני תשעים ושמונה גורשו
כל המתנדבות,נותצו כל הטלוויזיות נשרפו כל המכוניות וענף
המריחואנה חוסל.תל חור הפך לקיבוץ אוטרקי שלא צריך שום דבר מאף
אחד.מאז אין יוצא ואין בא.

בכל מקרה החלטתי לעזוב. יוסי, התוכי המדבר שלי,השכים אותי
בשתיים בלילה. בחוץ שרר עדיין חושך מוחלט ואני נישקתי את יוסי
על המקור וחמקתי החוצה בחסותו.הלכתי שעות עד שהייתי בטוח (עד
כמה שהצלחתי לשכנע את עצמי) שאני מחוץ לגבולות הקיבוץ וחיכיתי
לזריחה.
מידי פעם החריש את אוזניי רעש מוזר.כשעלה הבוקר הבנתי שנעצרתי
בשוליו של כביש ראשי,ענק, שמכוניות מטורפות טסו עליו לשני
כיוונים שונים לפחות.אחרי כמה נסיונות כושלים הצלחתי לעצור אחת
מהן."תל אביב" לחשתי ברעד.הוא הנהן.נכנסתי ונסענו.

התחלתי להסתובב ברחובות ,הומי האדם,.פתאום ראיתי איש אחד
שכנראה הלך המון וכשהוא התעייף הוא התחיל לרוץ.ברחוב פרישמן
עליתי על אוטובוס.כמעט התיישבתי כשהזקנה שלידי פלטה "תיזהר על
הביצים" באמת היתה שם איזו שקית קטנה, חומה ואני לא הבנתי כמה
ביצים כבר יכולות להכנס בכזו שקית  "בשקית הזו יש ביצים?"
שאלתי " לא. יש בה מסמרים" ענתה הזקנה. ירדתי מהאוטובוס
והמשכתי להסתובב. על הטיילת ראיתי מחזה מוזר.איש אחד שנראה
סחוט לגמרי רכב על אופניים. על הרמה ישבה בחורה מדהימה ,ערומה
לחלוטין."תגיד לי , כל הדרך מירושליים לא שמת לב שאני ערומה?"
שאלה הבחורה "לא שמת לב שאין לי רמה ?" ענה הבחור. זה כבר היה
יותר מידי בשבילי. התיישבתי בבאר על הים וביקשתי מהבארמן איזה
ברנדי משובח. גלגלתי את הכוס כדי לחמם את המשקה וסקרתי את
המקום. בהיתי ימינה בהיתי שמאלה וכשהחזרתי את מבטי אל הכוס היא
היתה ריקה.חשדתי.הרי לא שתיתי בכלל.ובכל זאת הזמנתי כוס נוספת
מאותו הברנדי.גלגלתי את הכוס כמנהגי בקודש.הסתכלתי ימינה
,הסתכלתי שמאלה וכשהחזרתי את מבטי אל הכוס ראיתי בחטף את מה
שהיה נראה כזנבו של קוף שכנראה ירד מלמעלה למטה שתה את הברנדי
ועלה חזרה.רתחתי מכעס והחלטתי לתפוס אותו על חם. אני אולי מתל
חור אבל לא אידיוט.הזמנתי כוס שלישית כמו כלום.גלגלתי אותה
באותה צורה.עשיתי כאילו אני מסתכל ימינה ושמאלה ואז ראיתי אותו
.קוף שעיר ומכוער יורד מלמעלה כשהוא תלוי על זנבו שותה את
הברנדי ועולה חזרה. איבדתי שליטה והתחלתי לצעוק על הבארמן
שמזאת אומרת ויש פה קוף שיורד מלמעלה למטה שותה את כל הברנדי
ועולה חזרה שזה לא בסדר ואיפה המנהל.
הבארמן כנראה חשב שאני שיכור או משהו ושלח אותי לפסנתרן שישב
בפינה בטענה שהוא מנגן פה כבר הרבה זמן ואולי הוא מכיר את הקוף
וכל זה. הלכתי לפסנתרן ושאלתי אותו אם הוא מכיר את הקוף שיורד
למלמעלה למטה שותה את כל הברנדי ועולה חזרה.הוא חשב קצת ,ממש
ככה עם המצח ואז אמר שאם אני אזמזם את זה זה בטח יבוא לו.
יצאתי החוצה ותפסתי מונית. "שדה דב" אמרתי בנחרצות. לא יודע
למה,פשוט התחשקה לי טיסה בשמי הארץ.
למטוס עליתי אחרון.היו שם עוד שלושה נוסעים:ערבי ,יהודי
ואמריקאי.אחרי שעה של טיסה אחד המנועים הפסיק לעבוד.נכנסתי
להיסטריה.רק יצאתי מתל חור וכבר מנסים להרוג אותי.אז כנראה שזה
נכון מה שאומרים.אף אחד מאיתנו לא יוכל להחזיק מעמד בחוץ.בכל
אופן, הטייס ביקש מאיתנו שנזרוק כמה שיותר דברים מהמטוס כדי
להקל עליו.לא עברו חמש שניות והאמריקאי שלף שלוש מזוודות מלאות
בשטרות מסומנים של מאה דולר וזרק אותם מהחלון.היינו בשוק."ככה
זורקים דולרים?" זעקו היהודי והערבי."יש לי יותר מידי מאלה
בארצי" השיב האמריקאי. הראשון שהתעשת היה הערבי והוא שלף חמש
חביות נפט מנו וור וזרק אותן למטה."מה?" נזעקו היהודי
והאמריקאי "ככה זורקים נפט?" "יש לי די והותר.."אמר הערבי והוא
לא הספיק לסיים כי היהודי עשה לו פיסקה ודחף אותו מהחלון
באלגנטיות. האמריקאי רעד בכל הגוף "פור גאט סייק ,אי איז א
יומן בין" הוא סינן בלחש " זה בסדר " אמר היהודי ואתם יכולים
לנחש את ההמשך.נחתנו בשלום.חוץ מהערבי כמובן. התיישבתי על
הספסל הראשון שמצאתי ובתחושת חוסר אונים נוראית, התחלתי
לבכות.שני הומואים עברו לידי."תגיד איך הולך?" שאל הגבוה
"נהדר"ענה הנמוך "אין זמן להפליץ".זו היתה נקודת השבירה.החלטתי
לחזור.

הראשון שראה אותי היה משה הרפתן.הוא לא אמר מילה רק עמד מולי
ושתק. לאט לאט התקהלו סביבנו עוד ועוד חברים.השמועה פשטה כמו
שריפה בקיבוץ: גורנישט חזר,גורנישט חזר.כולם הגיעו ולמרות זאת
שררה שתיקה מוחלטת. אף אחד לא העיז לדבר.פומבה המזכיר נשבר
ראשון ובקולו הצרוד ,השקט פקד עליי "ספר,גורנישט, איך היה
בחוץ?" האמת היא שכל הדרך חזרה התכוננתי למעמד הזה.הכנתי נאום
שלם על החיים המזעזעים שבחוץ ועל כמה טוב וחשוב שאנחנו חיים
ביחד בתל חור,מוגנים מכל העוולות. התחלתי לדבר בטון הכי טראגי
שיכולתי לגייס על כל החוויות הנוראות כשלפתע שמעתי פרצי צחוק
לא מובנים.המשכתי אבל באיזה שהוא שלב כבר לא היה טעם. כול חברי
הקיבוץ התגלגלו על הרצפה מתפוצצים מצחוק. "עזבו, אתם לא תבינו"
מלמלתי ורצתי לחדרי ממרר בבכי חסר מעצורים. נשכבתי על המיטה
ונרדמתי מייד. הייתי תשוש.

כשקמתי בבוקר ופתחתי את החלון לנשום קצת מהאוויר הצלול של
הקיבוץ היה מן שקט מוזר בחוץ.שקט שאף פעם לא שמעתי.שתקתי. יוסי
קיבל התקף לב.הוא הבין לפניי. התקף לב של תוכים זה לא סצינה
כמו אצל בני אדם. הם פשוט עוצמים את העיניים ונופלים.הוא מת
במקום.ואני הרגשתי בפעם הראשונה את מה שמכונה בחוץ- לבד.