שלום, אני לנין. רגע, לפני שאתם מאשפזים אותי באיזה מוסד לחולי
נפש אני אסביר את עצמי. אני יודע שאני לא באמת לנין אם כי זה
אחד השמות שמופיעים בתעודת הזהות שלי, אבל הכינוי לנין שלפיו
אני מציג את עצמי הוא הכינוי שמצאתי לנכון לשאת בתור אחד מראשי
המהפכה. אני, סטאלין וטרוצקי מקימי הרבולוציה החדשה. סטאלין
הוא החבר הכי טוב שלי וטרוצקי היא החברה של סטאלין מה שלא
מסתדר מבחינה היסטורית היות וידוע שסטאלין וטרוצקי היו למעשה
יריבים מרים אבל טרוצקי שלנו הרבה יותר יפה וסטאלין שלנו הרבה
יותר נחמד. סטאלין ואני חברים טובים עוד מימי גן חובה, סטאלין
וטרוצקי חברים מזה שנתיים ולתנועת המהפכה מלאה שנה בחודש מרץ
האחרון. יום ההפיכה הרשמי נקבע לראשון במאי, תאריך סמלי בצורה
מספקת. תוכניות המהפכה המעודכנות ביותר הונחו על שולחני, מנורת
ה-60watt האירה בכוחותיה האחרונים כשמדי פעם היא נזקקה לחבטה
הגונה בכדי להמשיך מספר דקות נוספות. שלושתנו עברנו על
התוכניות והמפות בזמן שאני מוודא שכל אחד מהשותפים יודע את
תפקידו בצורה מושלמת. כל הקצוות הפתוחים נסגרו, כל הכספים
גויסו, כל לוחמי החופש תודרכו וכל המנהיגים היו מוכנים להנהיג.
נותרו עוד שבועות אחדים עד לשעת האפס, ניצלנו את הימים בכדי
לאגור כוחות, לבצע סיכומים וחזרות ובעיקר לקבל את העובדה שבעוד
מספר שבועות השמות שלנו יהיו כתובים בצורה בולטת בדפי
ההיסטוריה. זה היה הלילה האחרון לפני יום ההפיכה, שלושתנו
נפגשנו בלשכה, עברנו על התדריכים, התוכניות והמפות בפעם
האחרונה, שתינו קצת אלכוהול ואכלנו שוקולדים מובחרים לאות
חגיגה קטנה לפני החגיגה האמיתית. לחצנו ידיים והתפזרנו לביתנו.
שעה קצרה לפני שעזבנו את הלשכה הבטתי עמוקות בעיניים של סטאלין
וכבר אז ידעתי, הפצרתי בו שלא יעשה את מה שהוא עמד לעשות אבל
הוא עשה את עצמו מבין רק כלפי חוץ. הגענו לדרך העפר הקרובה
ללשכה והתפצלנו, אני לביתי וסטאלין וטרוצקי מחובקים ל... זה לא
חשוב לאן, באותו הרגע ידעתי שכל מה שבנינו במו ידינו במשך זמן
רב כל-כך מתנפץ לחתיכות לנגד עיני.
הראשון במאי, שש אפס אפס בבוקר, אני בלשכה הריקה, מתקשר לביתו
של סטאלין, הוא עונה לי מנומנם ברקע אני יכול לשמוע את קולה של
טרוצקי. הידיים לא יכולות לאחוז יותר בשפופרת שניטחת על הרצפה
בשקט יחסי. אני מתחיל לרוץ, דופק בדלת ביתו של סטאלין, לאחר
מספר דפיקות רועמות אימא של סטאלין פותחת את הדלת, לבושה בחלוק
מרופט ומביטה בי בעיניים חצי עצומות. היא מחייכת חיוך של לנין
והשטויות שלו ומזמינה אותי להיכנס, אני מברך אותה בברכת בוקר
טוב ורץ במעלה המדרגות, מתפרץ לחדרו של סטאלין והכל נעצר. הם
שוכבים מחובקים במיטה, רגלה העירומה של טרוצקי מציצה מתחת
לסדין לבן, ראשה מונח על חזהו וידיה מקיפות את גופו, הוא שוכב
בידיים פרושות לצדדים, מביט בה, עם חיוך מטופש שמרוח על פניו.
"סטאלין! מה לכל הרוחות עשית?!" אני זועק שאלה שאת התשובה עליה
אני כבר יודע ממזמן. סטאלין וטרוצקי שכבו אתמול בפעם הראשונה.
אני ידעתי שזה מה שהם מתכננים, הם ידעו שאני יודע, אני הזהרתי
אותם מפני ההשלכות, הם כביכול הקשיבו לי, אני חטפתי חץ טבול
ברעל והם אוחזים בקשת. מי היה מאמין שדווקא סטאלין וטרוצקי
יעשו יד אחת כנגד לנין. זה לא שהיה אכפת לי שישכבו, אני אפילו
ניסתי לעודד את העניין בזמנו, אבל דווקא בלילה שלפני היום
הגדול בחיינו, ידעתי שזה ייגמר ב...
"תגיד לי, יותם, זה באמת הכרחי כל הקטע הזה של המהפכה? על מה
בעצם אנחנו נלחמים כאן?"
"סטאלין, תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אני המלצתי לך בתוקף שלא
תעשה את מה שבחרת לעשות אבל לא יכול
 להיות שיותר משנה של פעילות תרד לטמיון בגלל זיון!!!"
"תקרא לי יואב. מספיק עם המשחקים האלה,  אנחנו רק ילדים אנחנו
לא יכולים לשנות את העולם.
 גם נעמה מסכימה איתי." טרוצקי חייכה ונדה בראשה.
"יותם?! יואב?! נעמה?! הכל קורס! מהפכה! קומוניזם! אהההההה!"
התמוטטתי לרצפה לקול זעקת שבר.
נעמה זינקה מהמיטה, לרגע היא שכחה שהיא עירומה כמעט לגמרי אבל
יואב זכר, הוא קפץ עליה עם הסדין ושניהם רכנו מעלי, עטופים
בסדין ומביטים בי חוטף התמוטטות עצבים. דפקתי עם האגרופים
ברצפה עד לזוב דם ובכיתי כמו צופה באופרת סבון, בפרק מרגש
במיוחד. יואב אץ למטבח בכדי להביא קנקן מים בזמן שנעמה המשיכה
בניסיונות להרגיע אותי. היא אספה אותי לזרעותיה, הניחה את ראשי
על חזה , ליטפה אותי, נשקה לי והבטיחה שהכל יהיה בסדר, לרגע
נרגעתי אבל אז...
"שום דבר כבר לא יהיה בסדר! שני החברים הכי טובים שלי בגדו בי.
אבל ככה זה תמיד. לא האויבים הם אלה
 שיפילו אותך אלה החברים. סטאלין וטרוצקי או אולי ברוטוס
ויהודה איש קריות." השתחררתי מאחיזתה וברחתי בחזרה למפקדה.
ישבתי על כיסא המנהלים שפעם היה סמל להנהגתי הבלתי מעורערת
והעפתי כל דבר שנקרה בדרכי. צ'ה גווארה נכנסה ללשכתי מתחמקת
בקושי מספל קפה שהיה משמש אותנו בישיבות ארוכות שגלשו עמוק
לתוך הלילה וכרגע התנפץ על הקיר במרחק לא רב מהמקום שבו היא
עמדה עכשיו. היא הביטה עלי המומה , מחכה להסבר.
"תראי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה אבל, המפף, נכון
לעכשיו, הכל מבוטל, הכל נגמר, אין מהפכה, אין סטאלין, אין
טרוצקי, אין לנין." ראשי נפל על השולחן, צ'ה המשיכה לבהות בי,
היא לא הייתה חכמה במיוחד, אבל נורא יפה, עם שיער ארוך מתולתל
שנעצר בכתפיים שזופות ועיניים חומות גדולות שעם הזמן הביטו בי
במבט של הבנה ושפתיים בשרניות שאט אט התקרבו לשלי. התנשקנו,
התמזמנו, שכבנו. צ'ה שוכבת לידי, חצי עירומה, ראשה מונח על חזי
והיא מחבקת אותי בזרועותיה. ידי פרושות לצדדים ואני מביט עליה
עם חיוך מטופש שאני לא מצליח להסיר מהפנים. אני כבר לא מבין
למה צריך מהפכה, אני לא מבין למה כעסתי על יואב ונעמה, לא מבין
איך זה שאני וענת חיכינו עד עכשיו אבל אני מניח שזה מה שקורה
כשילדים בני שש-עשרה מנסים לבצע הפיכה.