עמדתי בפתח הדירה שלי. הדר רעדה, ולא מקור. היא הבטיחה שלא
תבכה, שלא תתקשר אליי, ולא תספר לאור, החבר שלי, דבר. היא
ביקשה בקשה אחרונה.
"מישהו חייב לדעת, מישהו חייב לספר", התנשמה, משהו במבטה לא
מוכר לי. גם אחרי מה שעברנו יחד, היתה בעיניי כחדשה.
"לספר לכולם, על מה שהיה לנו. לא זוהמה, לא תועבה, לא מה
שרואים ברחוב". היתה שתיקה של רגע כשקולה נשבר. "אהבה. אהבה
גדולה".


הדר הגיעה לדירה שלנו לאחר החגים. חברה של מירה, אחת השותפות
בדירה, הכירה אותה, וידעה שהיא מחפשת מגורים לשנה הקרובה. היו
אלה 10 דקות תמימות, מהרגע שהציבה את כף רגלה בדירה, שבהן
התאהבנו כולנו בצחוקה המתגלגל, בהתנהלותה השקטה בין החדרים,
ובמבטה, מגלה את כל שלא הספיקה לומר בשפתיה.
כשהגיעה לראשונה לדירה, לא הייתי בה - נפלתי למשכב שבוע קודם
לכן, ורק לאחר שבוע יכולתי לחזור ללימודים. בצהרי אותו יום
נכנסתי לדירה, ומצאתיה מסדרת את חפציה האישיים על מדף. היא
הרימה אליי מבט: "רותם, נכון?" היא הציגה את עצמה, ציינה
שתטריף לנו את המטבח אם לא נלמד אותה "את כל החוקים ששייכים
לעניין הזה", ואחר פנתה לעיסוקיה, ספריה, כתובים באנגלית, רובם
בנושאי משפט אנגלי, צרפתי ואמריקני, נערמים על המדף, מצייתים
לתנועות ידה הפסקניות, בעוד היא מפזרת ענני אבק סביבה.
לא היה לי דבר לעשותו באותו צהריים, והצעתי לה את עזרתי בפריקת
המטען. אגב כך, שאלתי אם התחילה ללמוד רק עכשיו. היא השיבה
בשלילה.
"היתה לי דירה, ועזבתי אותה", אמרה. "אני מחפשת חברה".
החדר שלי היה הגדול בדירה, וברור היה שאני אחלוק אותו עם
הדיירת החדשה. למען האמת, היה ברור לי שאעשה זאת, ולו אך בגלל
שטל הביעה התנגדות לשותפות נוספות בדירה, בפרט כאלה שאינן
דתיות - "בשביל מה אני צריכה את זה? כשרות, שבת" -  שלא לדבר
על הלנתן בחדרה שלה. הקרבה למאירה לבדה שכנעה אותה להסכים
מלכתחילה לנוכחותה של הדיירת החדשה. הדר, כך ראיתי, הבינה את
כיוון הרוח עם הגעתה לדירה.
"אני יודעת שזה בעייתי, בחורה לא דתית, בדירה כזו. אני לא
אפריע, באמת", נסתה להבטיח לי. משכתי בכתפיי. טל תמלא את כרסה
באזהרות ותקנות, יותר משאני אוכל לספק לה.
"לא אמורה להיות שום בעיה. אם לא נעשה מדי הרבה רעש, ותחייכי
כל פעם שתאמרי בוקר-טוב, גם טל תתרגל אלייך". הדר צחקה.
הרגשתי צורך להוסיף משהו. "את יודעת שאנחנו - שאי-אפשר יהיה
להביא לכאן בנים. לישון, אני מתכוונת". תהיתי מה חשבה על אור.
לבטח ראתה אותו. אור ואני יוצאים למעלה משנה, ומירה סיפרה לי
שעבר ואמר שלום בשבוע האחרון. קיוויתי שראתה אותו, שתאמר עליו
משהו.
"לא, זה לא יהיה", בטלה את חששי. "אחרי התואר נדבר על זה..."

מעט אחרי חנוכה, החלו לנשב רוחות אחרות בדירה. הדר עבדה בערבי
שבתות, ונשארה בדירה תמיד, אך עומס הלימודים והעבודה הביא אף
אותנו להישאר בדירה בסופי שבוע. מאירה עבדה בהתנדבות במעון
לנוער במצוקה, ולעיתים היתה מבלה שם חלק מהשבת, נוסף על עבודתה
הרגילה. לעיתים היתה חוזרת משם במצב רוח נורא. ניסינו למצות את
המיטב מארוחות השבת המוזרות, אבל המתח נתן את אותותיו בכולנו.
היה זה אחד מאותם בקרים. הדר עמדה במרפסת והציתה סיגריה, דלת
הזכוכית מוגפת, אות שהיא מבקשת פרטיות. מאידך, עמדה הבעת פניה
המיוסרים. עזבתי את סעודת השבת ויצאתי למרפסת. שאלתי אם היא
תצטרף אליי לקפה. היא חייכה חיוך עגמומי ואמרה שכן. "אבל
הסיגריה מרגיעה אותי, אני לא אפסיק", אמרה, לי כשחזרתי
למרפסת.
"לא הייתי חייבת להיכנס לכאן מלכתחילה, נכון?" היא חייכה, נטלה
את הספל וגמעה את תוכנו בלגימה אחת ארוכה. לא יכולתי שלא
להימלא דאגה, ולא רציתי להתיש את שתינו בדו-שיח פולשני ויותר
מכך, עקר.
"אני... אף פעם לא אמרתי דבר כזה מקודם. ואני לא רוצה שתהיה
איזו אי-הבנה. למרות שאנחנו כמעט ולא מכירות, אני רואה..."
הפסקתי, ותיקנתי את עצמי, "אפשר להרגיש, שמשהו לא כרגיל. אם
אני יכולה לעזור במשהו..." לא ידעתי איך להמשיך. הסתכלתי במבט
בוחן יותר על הדר. "לא ישנת טוב הלילה, נכון?"
היא הרימה אליי מבט. היא נשענה עתה על מעקה המרפסת, ואני עמדתי
לידה: "אם את רוצה להירגע, לא חייבים להרוס את הריאות בדרך".
אך נגעתי בסיגריה, והיא התרחקה ממני, מחוייכת.
"אני חושבת שזה מה שאתם קוראים מוקצה, לא? אסור לך". היא הניחה
את הגדם במאפרה. חייכתי והיא הניחה לי לעשות את צוארה וכתפיה
המתוחים. "אז אני הפציינט הראשון שלך כפיזיותרפיסטית".
- "לא, הפציינט ה-200 שלי בשיאצו". הדר צחקה. אני סיפרתי משהו
על מבחני הסמסטר, כשאנחת כאב נמלטה מפיה. לא יכולתי שלא לחייך.
ילדים ומתבגרים נטו לתת דרור לכאב בשעת מסז', אך המבוגרים סבלו
בדר"כ בדומיה, נשים בפרט. "את רוצה להפסיק?"
נראה שהדר לא שמעה אותי כלל. היא הניחה את כפותיה על ידי:
"לא", התנשמה "לא, אל תפסיקי".
אולי הייתי צריכה להפסיק באותו רגע, אך לא עשיתי זאת. המשכתי
לעסות את כתפיה. הדר נאנחה לפתע בקול, וכתפיה רעדו. "זה
מצויין", נאנקה, ואני לא יכולתי להניע את ידיי פתאום. התחושה
באצבעותי היתה כאילו נגעתי בנבלת בעל-חיים. אמרתי משהו, אינני
יודעת מה, ונמלטתי אל תוך הבית.
נכנסתי לשרותים, וניסיתי לשטוף את ידיי מהזוהמה השקופה שדבקה
בהן. מה, מה היה במרפסת אך לפני רגע? משהו שלא ידעתי את טיבו,
אולי לא רציתי לדעת - לא הרגשתי כל סיפוק, כמו שהרגשתי בכל פעם
שהבאתי הקלה לשריריו של מישהו, התחושה שהניעה אותי לבלות 3
שנים בלימודי פיזיותרפיה.
הדר הונתה אותי, לא ידעתי להסביר איך בדיוק, אך לא יכולתי לשאת
את המחשבה עליה, יושבת במרפסת, שואבת עונג משונה כזה, ממני.
איך הצליחה לשטות בי כך? השתמשתי במושב האסלה ככסא וטמנתי את
ראשי בין הידיים. לחשוב, לחשוב. אם זו הסיבה שהגיעה לדירה של
בחורות, ועוד שומרות כשרות... לא, זה בסדר, אני צמחונית, אני
אקנה רק דברים ארוזים. איך, איך הנחנו לה לרמות את כולנו כך?
דפיקה בדלת: "רותם, אני - מצטערת. צאי בבקשה".
לא עניתי. שטפתי את ידיי שוב. נורא, נורא, שיננתי לעצמי.
חייבים לחשוב שוב. "רותם, את בסדר? אני - לא התכוונתי..."
- "אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו".
היתה שתיקה, ואחריה, "זה... אני מצטערת. תני לי בבקשה להסביר".

ולחשוב שכל הזמן הזה ישנתי באותו חדר עם ה- לא הצלחתי למצוא אף
מילה שתתאר אותה. מה עשיתי שמגיע לי העונש הזה? אלוהים אדירים,
אני לא אוכל לבלות עוד לילה אחד בחדר, בעוד מבטיה חודרים אותי,
מחוררים את גופי.
דווקא המחשבה הזו הניעה אותי לעשות מעשה. אני אהיה חייבת
להוציא אותה מהחדר שלי. פתחתי את הדלת. הדר, מובסת, עמדה בפתח,
והתרחקה מעט ממני.
אוה, לא, אנחנו נצטרך מרחק הרבה יותר גדול מזה.
"אני לא יודעת מה הניע אותך ל...זה", אמרתי, "אני רוצה לדעת?
אני לא בטוחה. אבל הכנסת האורחים שלי לא היתה כל-כך גרועה".
למה, למה אני מדברת בציניות כזו, בריחוק?
"את... צודקת. אני - לא יודעת מה קרה לי".
שוב חלחל ארס לתוך המילים שלי. "את תצטרכי לומר קצת יותר כדי
לשכנע אותי שזה לא יקרה שוב, הא?" פניתי, כמעט בריצה, אל החדר
שלי, והדר עקבה אחרי, מותירה את הדלת פתוחה, במכוון.
"אח שלי נפטר, אתמול בערב. לכן הייתי... לא הייתי אני".
היא לא הבחינה בהבעת התדהמה שעלתה על פניי. אחיך נפטר?! מה את
עושה פה? למה את לא עם המשפחה? והלוויה? "אני... מצטערת, אני
לא יודעת מה להגיד".
- "תאונת דרכים. זה לא מצדיק שום דבר ממה שעשיתי. את לא יודעת
עד כמה אני מצטערת".
מוזר ככל שהיה הדבר, ההודעה של הדר מחקה לגמרי את ארועי הדקות
האחרונות. "לא ידעתי, אני מצטערת. מתי הלוויה?"
הדר ענתה שהיא לא יודעת, וממילא לא תלך. "לא הסתדרנו אף פעם,
אח שלי ואני". לא הסתדרתם?! מה פירושו של זה?
"כבר שנים שאנחנו לא בקשר. הוא הסיבה לזה שעזבתי את הבית
מלכתחילה". היא לא פירטה מעבר לכך, ואני לא העזתי לשאול, "אבל
אתמול כש... אבא הודיע לי, זה פתח כל מיני- את יודעת- פצעים
ישנים, דברים כאלה".

בימים הבאים לא היתה לי שהות לדבר עם הדר. היא לא הגיעה לדירה
לעיתים קרובות, והיא סירבה להודיע לנו מתי תהיה בדירה. היא
היתה נכנסת דרך חלון החדר שלנו - אה, זה עוד מהימים שהייתי
בצופים, הסבירה לי - ולמרות שמעולם לא הבחנתי בה בכניסה,
לעיתים ראיתי אותה חולצת את נעליה, ומתיישבת על מיטתה בכבדות.
היינו מחליפות כמה מילים לפני שנרדמתי. פעמים אחרות הייתי
מתעוררת כשהיתה פותחת את אחד מספריה ולומדת. מתוך הלילות האלה
למדתי עליה דברים חדשים: היא היתה שקדנית בלימודיה למרות, אולי
בגלל שסבלה מקושי כלשהו בלמידה. לא ידעתי בדיוק מהו, אך יכולתי
להניח שהיא התקשתה מאוד בקריאה וכתיבה.
בשיחות המעטות שהיו לי איתה מאז הגיעה לדירה, היא התגלתה כאדם
שקול ומופנם. היא  לא השתלבה בשיחות שלי ושל מאירה על חברי
ילדות, או על משובות נעורים. נוסטלגיה היתה ממנה והלאה, וראיתי
שהיא נוטה יותר אחרי שיחות על נושאים פילוסופיים, ויותר מזה,
היא אשת מעשה - אתן תמשיכו לקשקש, ואני אכין ארוחת ערב. לעיתים
זיהיתי מדקרת קנאה בקולה כשאמרה את הדברים האלה, ולכן התפלאתי
עוד יותר על סגירותה.
במשך הזמן נודע לי שהיא עובדת למחייתה בערבים, ולכן היא מגיעה
לעיתים מאוחר לדירה. הוריה גרים בתל-אביב, אך היא לא היתה אצלם
כבר למעלה משנה. לא שוחחנו עוד על ארועי היום שבו נקבר אחיה -
היא אמרה לי בשפה רפה ששמו היה אמיר. לא שוחחתי על כך עם איש,
ורק בפני אור העזתי להודות שמשהו באישה החתומה הזו מטריד אותי.
לא סיפרתי לו יותר מכך, ואור לא הצליח לרדת לסוף דעתי גם לאחר
מספר ביקורים בדירה. "את לא מצליחה לשים אותה בקטגוריה מוכרת
לך" אמר, "וזו הבעיה - את לא יודעת בדיוק מה את מרגישה כלפיה.
מצד אחד, אתן מדברות, מצד שני, את מרגישה שמשהו חסר". למרות
שלא אמר זאת, הרגשתי שהוא מתכוון לכך שאינני סובלנית מספיק
כלפי בני-אדם שונים ממני. אני חייבת להכיר אותה במבט מנותק
מהדעות הקדומות שלי.
בפעם אחרת הפתעתי את הדר כשנכנסתי לחדר. היא החזיקה בידה חולצה
שלי. היא מלמלה משהו על הבגדים שלי, זרוקים על הכיסא. נרדמתי,
כשזכרון עמום - זכרתי שתליתי את החולצה על קולב מאחורי הדלת -
מלווה אותי אל השינה.


אור ליווה אותי הביתה, מספר חוויות על הישיבה. חודש אדר
בישיבה, פורים בפרט, טומן בחובו משהו שמרתק אותי. סיפרתי לו על
הפורים בבית. נוכחותו השרתה עליי שלווה, ביטחון שכמותו לא
ידעתי. יכולתי לדבר איתו על כל דבר, ידעתי, והוא לעולם לא יגרע
ממני את מבטו האמפתי, מלא שמחה, חמלה, או כעס אמיתיים.
דקות מספר אחרי שעזב שקעתי בלימודים, ומצאתי את עצמי חולמת
בהקיץ על אור, בית ומשפחה. אני עייפה מדי, וכבר לא אצליח ללמוד
היום. שמעתי קולות עמומים מהכניסה - מאירה נכנסה, כנראה -
נשכבתי על המיטה, ונרדמתי מיד.
משהו חסם את פי. פקחתי עיניים, אך החושך מנע ממני מלראות משהו.
יד, יד של מישהו חסמה את פניי, והוא מלמל משהו. אימה שטפה
אותי. איך הוא נכנס??? איפה מאירה? הצילו!!! פורץ, מחבל, מה
הוא רוצה?
הוא אמר לי לשתוק. ממילא לא הייתי מסוגלת להוציא הגה. עיניי
התרגלו לחושך, וראיתי את דמותו בחדר. זו ההזדמנות שלי. הזדקפתי
והלמתי בכל כוחי בבטנו.
הוא השתנק לרגע, אך התאושש מיד, הרגשתי כאב בכל הגוף כשאגרופו
פגע במפתח הלב שלי. נשימתי נעתקה, ולא הצלחתי לעמוד. יד אוחזת
בשערי, הוא לוחש משהו שאיני שומעת, אך אני יכולה לזהות את הזעם
בקולו. הוא הופך אותי כך שפניי פונים אל המיטה, ידו חוסמת שוב
את פי. אני לא יכולה לנשום, בבקשה. קח את כל הכסף שאתה רוצה!
הוא מתעסק במשהו, ואני מרגישה את מכנסיי נופלים.
אלוהים אדירים, הוא הולך לאנוס אותי!! אני מנסה להכות אותו,
וחמתו בוערת להשחית. הוא תופס בשערי, ומטיח את ראשי באבחה אחת
בקיר. משהו התנפץ במוחי, וקרסתי על הרצפה. שמעתי איוושה
שהחרידה אותי. היתכן שהקול הנורא הזה יצא מפי? אלוהים שבשמיים,
אל תתן לו לעשות לי את זה. קמצתי את אצבעותי, אך האגרוף סירב
להתרומם מן הרצפה. אוויר! ריאותי חישבו להתפוצץ. אני לא יודעת
למה נזכרתי בזה, בשעה שחרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל
יתייאש מן הרחמים. הרגשתי את גופו על גופי, חשתי כשקרע את כל
בגדיי, כשפתח את מכנסיו. נשימתו הלחה, המטמאת, על עורפי.
ריבונו של עולם, ככלות כוחי אל תעזבני. טוב מותי מחיים כאלה.
עדיין לא יכולתי לנשום, כשגופו של הזר רפה באחת, והוא צנח על
הרצפה באנחה קולנית. הדר עמדה מול המיטה, ומקל המטאטא בידה.
היא הביטה בפורץ כאילו היה חרק או חולדה. היא לא הביטה בי,
ואני הייתי עסוקה מדי בהשבת הנשימה לסידרה. הבטתי כמאובנת
בתנועותיה הבאות של שותפתי לחדר. היא הוציאה מכיסה אולר,
ובתנועה מהירה תקעה אותו בין צלעותיו של הפורץ, עד הקת. סילון
של דם פרץ מהחזה, מכתים אותי ואת הדר, תוחם את מקום קריסתו של
הפורץ במעטפת ארגמנית. נשימתו הקלושה ממילא, פסקה ורק אז
הבחנתי בנשימתה הכבדה, במאמץ שדרשה ממנה כל יניקת אוויר. היא
התיישבה בליאות על מיטתה והביטה במעשי ידיה. בלא אומר, פנתה אל
המטבח, וחזרה לאחר רגע עם שקית בד גדולה. היא עטפה את הגוויה
מכל צדדיה, והדקה אותה בטפלון.
אחר, פנתה אלי. בלא אומר, הגישה לי חולצת פלנל שלה, גדולה
ממידתי.
"הן יחזרו עוד מעט". יותר מכך, לא הצלחתי להוציא מפי. היא
התקרבה בזהירות אל המת. ידעתי שבכוונתה לקחת אותו מהדירה,
ולבשתי את החולצה במהירות. היא הרימה את השק האטום שיצרה. לא
היתה לזה צורת אדם. רציתי עוד זמן לחשוב, מה לעזאזל אנחנו
עושות כאן, באמצע הלילה, בחסות החשכה, ללא ספק נגד החוק? האדם
שבשק היה מת, ואני לא חשבתי למחות על הריגתו. אך מה עכשיו, לא
נלך למשטרה?
הדר הופיעה שוב בפתח הדירה, "רדי למכונית. אני לוקחת מפתח".
צייתי. הדר ירדה לאחר רגע, עם סמרטוט לח שאותו השליכה בפח
הסמוך - היא נקתה את החדר, הלמה בי מחשבה - ושמיכה עבה. "קחי,
שלא יהיה לך קר". היא עטפה אותי בשמיכה, והתניעה את המכונית.
במהלך הנסיעה, הדר שאלה מספר פעמים אם אני בסדר. לא עניתי. מה
יכול היה להיות בסדר, מאותו רגע בו חסם מישהו את פי בידו, ממשש
בזימה את גופי. לאחר מספר דקות הגענו אל חוף רחצה שומם. לא
יכולתי, אולי לא רציתי לצאת מן המכונית, לעזור להדר. היא
הוציאה את גופת הפורץ מתא המטען, ואחריה הוציאה את. חוסנה
הגופני סייע לה, והבור בקצה החוף היה לעובדה לאחר דקות מספר.
כל מעשיה הובילו אל הרגע אותו לא רציתי לראות ולשמוע. הדר
הטילה את השק, ובתוכו גופה מצונפת של אדם, אל תוך הבור, ובמספר
הנפות של את, כסתה את הבור בחול ים.
ריחו החריף של הים היכה בנחירי, כאילו בפעם הראשונה, ולא
יכולתי לעצור בתחושת הקבס שבי. הדר הרימה אליי את מבטה, כאילו
מצפה לאישור על מעשיה. אני התגלגלתי החוצה מן המכונית, ובשארית
כוחותי הקאתי על החול הרך. לא יכולתי להפסיק גם כשלא נשאר שום
דבר לפולטו, וקיבתי השיבה על נסיונותי בהתכווצויות נבובות.
הדר הרימה את סנטרי. לא יכולתי לפתוח את עיני. לא יכולתי להביט
בה.
"תראי אותך, התלכלכת כולך. איך ניקח אותך הביתה?"
התחלתי לבכות. שובל של קיא נמשך על חולצת הפלנל. כל גופי כאב,
וראשי הלם. שותפתי לדירה הרגה אדם, וקברה אותו בחוף. "מישהו
יראה..." התחלתי לומר. הדר הסתה אותי.
"ששש... אף אחד לא יגלה. אל תדאגי לזה עכשיו". היא הישירה מבטה
אליי. "את. את תשושה ומלוכלכת. יש לך עוד מה להקיא?".
חייכתי. לא, אני מרגישה יותר טוב. הדר סרקה את הסביבה, ולאחר
רגע מצאה את מבוקשה. היינו בחוף רחצה, והדר השעינה אותי על
המכונית, ורצה אל עמוד סמוך. לאחר  מספר נסיונות, פרץ שובל של
מים מלמעלה, והדר פרצה בצחוק משוחרר. היא חזרה אל המכונית,
והוציאה מתא המטען עוד שמיכה, אותה הניחה על כתפה. אחר, עזרה
לי לקום, והובילה אותי אל זרם המים.
הרגשתי הרבה יותר טוב, ולמרות זאת, לא התנגדתי כשהדר פתחה את
כפתורי החולצה, הורידה ממני את כל בגדיי - "אמצע הלילה, אין פה
א-ף אחד עכשיו" - וכוונה אליי את זרם המים הקר.
ברכיי פקו, ואיבדתי את שיווי המשקל. הדר תמכה בי, שלא אפול:
"את בסדר, את מסתדרת, אנחנו נצטרך רק לנקות אותך. יופי, אל
תתביישי ממני. הנה, את יציבה, עכשיו תני לי לעזור לך..."
סחרחורת חריפה, כל החוף כאילו מקיף אותי במעגלים מהירים, אבל
הצלחתי להישאר יציבה, בעוד אצבעותיה של הדר חופרות בגופי,
וקולה המרגיע מעסה משהו במוחי. הצלחתי, למשך כמה רגעים, להפסיק
לחשוב על הקבר בחוף.
לאחר שסיימנו, הדר הורידה את השמיכה מכתפה וכיסתה אותי. היא
נשאה אותי אל המכונית, ולאחר שהניחה אותי במושב, התיישבה במושב
הנהג, וסגרה את דלתות הרכב. "את נראית הרבה יותר טוב. קר לך?"
סימנתי לאות לאו. פתאום שמתי לב שאף הדר נרטבה כהוגן. הדר הדפה
את טענותי בתנועת-יד, "אני, אני לא מצטננת אף פעם", ואילו אני
מיאנתי לשמוע: "קחי את השמיכה שלי - את השמיכה שלך, ותנגבי את
עצמך".
הדר סירבה, ואני התרתי את קישורי השמיכה, והעברתי בשערה ועל
פניה את החלק הקדמי. רציתי לומר משהו להדר, על שהצילה אותי
באישון לילה, על שנהגה בקור רוח בשעות האחרונות. לא הצלחתי
לדבר. תחת זאת, נדמה שמעט הכוח שהיה לי, נעלם אף הוא. עזבתי את
המגבת, מניחה  לה להישמט מגופי והדר נבהלה. "את צריכה לנוח."
היא חזרה על כך כמה פעמים, ובתוך כך רכנה מעליי, ומשכה ידית
נעלמה במושב שלי, שהפך בבת אחת למיטה. היא התניעה את הרכב,
ובמשך מספר דקות התרחקנו מהבור המכוסה, מהקיא, וממאורעות
הלילה.
הדר עצרה בקרבת הים, ופתחה את חלון הרכב. טיפות מים עדיין נצצו
בשערה. היא הסיטה לאחור את משענת המושב שלה, והביטה בי. אני
בהיתי בה זה שעה ארוכה. השמיכה לא כיסתה אותי עוד. היא הוציאה
בקבוק מים - "את צריכה לשתות". למרות שנסתה לעזור לי, נשפכו
חלק מהמים, מחבלים במלאכתה של השמיכה. לא יכולתי שלא לצחוק.
"תודה לך על שאני חיה", אמרתי. היא נראתה עייפה, ושלחתי יד
להסיט טיפות מים מפניה. היא הנידה בראשה לאות לאו, והובילה את
ידי עד שנגעה בלוח ליבה. זרם חשמלי עבר בי עם כל פעימת ליבה,
וזמזום חרישי, אך חד התהווה בראשי. לא ידעתי מה טיבו.
תינינו אהבים באותו לילה. הדר עינגה אותי עד כאב, ובכל פעם
שזעקתי, הרימה אליי את עיניה, אומרות נחזור הביתה. אני נדתי
בראשי לשלילה, והיא חייכה. היא הוליכה אותי במורד גופה ואחרי
שהגענו לשיא, להתעלות שמעבר למילים, היא נתקה ממני.
הרחש שבראשי פסק. משקל גופה נח עליי, לא מכביד. פניה, בשקע
שבין הכתף לצואר, שלוות, ידה עדיין שלובה בשערי. הרגשתי את
עפעפיה נעים, ולאחר רגע אמרה: "אלוהי".

٭  ٭  ٭
לאחר רגע, היא ראתה שדעתי אינה נוחה מהמינוח שבחרה.
"אני לא יודעת מה זה", אמרתי. "זה לא מציאותי. זה טוב מכדי
להיות אמיתי".
היא קמה, ואני מצאתי את עצמי עורגת למגעה, לריח העור החמים.
"אנחנו צריכות לחזור הביתה". היא התרוממה ויצאה מן המכונית,
מהדקת את שולי בגדיה.

במעטפה שקיבלתי, היתה בשורה: "אני לא מאמינה" אמרתי, "זכיתי
בחופשה, חופשה זוגית במלון". הדר העיפה מבט בטופס, ואמרה שזהו
מלון "של דתיים. אין שם דברים נחמדים לעשות". ידעתי שהיא
מקניטה אותי.
"זה לא משנה. אני צריכה לעבוד בחול-המועד, כלומר להישאר בדירה,
והשובר הזה לא תקף אחרי החג".
עיניה של הדר התרחבו לפתע. זה זמן רב שחיפשנו הזדמנויות להיות
לבד בדירה.
"מאירה..." קראה הדר, חצי חיוך בין שפתיה, "תרצו, את וטל,
לבלות את פסח במלון?..."
הדבר היה לעובדה מוגמרת לאחר מספר דקות. היו לי ולהדר מראשון
ועד חמישי, בין שני החגים של פסח, לבדנו בדירה.
יומו השני של הפסח היה אחד הימים הנפלאים בחיי. הדר התעוררה
בבוקר בחיקי, פיזרה משפטים חסרי-חשיבות, ויצאה לעבודה. אני
עסקתי במשרה חלקית בימי החג. לקראת הצהריים חזרתי הביתה,
והכנתי ארוחת צהריים לשתינו. הדר התגנבה פנימה בעודי במטבח,
והתעקשה שאבוא איתה למיטה בעוד האוכל מתחמם. אחרי-הצהריים
ביקרנו בתיאטרון, וכשחזרנו הביתה, הכנו ארוחת ערב ביחד ושקענו
כל אחת בלימודיה, עד שצנחנו מותשות על המיטה, אני מתמכרת
לגופה, והיא מלטפת את פניי ללא יכולת להפסיק. היא הובילה אותי
אל מקומות שלא שיערתי את קיומם, וכל קימור בפניה נדמה לי כתלם
אדמה בפלך נשכח של ארץ לא נודעת, ארץ שליבי ניתר בכל פעם
שהבטתי בה, בכל פעם שטעמתי אותה בשפתיי.
ובכל זאת, הרגשתי שחלק נעלם מוסתר מפניי - פעמים היתה מענגת
אותי עד אובדן נשימה, עד התמזגות מוחלטת, עד שהזמן איים להפסיק
ממהלכו, ואז היתה מחייכת ומותירה אותי לבד, כאומרת לי למצות
ממנה את ההנאה, את העונג הגופני, אבל חוסכת ממני את ההיכרות
עימה. אני אשאר פה, לשמור שלא תכבשי שום דבר נוסף ממני. במשך
זמן רב לא הצלחתי לבטא את התחושה הזו במדויק, מה גם שידעתי
שהדר לא תשמח על כך.
שבועיים קודם לכן הודעתי לאור שאני לוקחת "פסק זמן". לא הצלחתי
להסביר לו למה נועדה ההפסקה הפתאומית בקשר שלנו. "כמה דברים
שאני צריכה לברר עם עצמי", ניסיתי לבטא במילים דבר שאף אני לא
הבנתי בדיוק. "אני אתקשר, אני מבטיחה, אבל אני לא יודעת מתי".
השהות עם הדר עמדה בסתירה מוחלטת לקשר שלי עם אור, ידעתי זאת
מההתחלה. הרגשתי רע על שאני מסתירה ממנו את כל האמת, אך לא
הצלחתי להרגיש אשם על מהות האמת שאני מסתירה ממנו.

"אני לא מכירה אותך", אמרתי להדר ערב אחד. היא הבינה למה
כוונתי, אך החזירה לי מבט מלגלג.
"זה לא הופך את מה שיש בינינו למשהו זול או מתועב, נכון?"
למען האמת, חשבתי כך. "לא, אבל קשה לאדם להרגיש מחוייבות לקשר
כשהוא לא מכיר..." - אוף, נמאסו עליי הניסוחים המפולפלים האלה
-  "כשאני לא מכירה אותך".
"אני לא מבקשת ממך מחוייבות", ענתה קצרות.
קמתי מהמיטה. "אני לא מבינה מה קרה לך. אני מנסה ליצור איתך
קשר נורמלי ו..."
"ומה?" הדר ירתה בי מבט השמור לאנשים שבינתם נסתתרה. "את לא
מבינה, שהקשר שלנו לא נורמלי, בכלל לא נורמלי? את חושבת שאם
נשמור את זה מספיק זמן, תוכלי להביא אותי הביתה לסעודת שבת
ולומר 'היי, אבא אמא, זו הדר, חברתי לחיים'? נראה לך שזה יהפוך
את מה שיש בינינו ליותר מהוגן?"
היה להדר נוהג להשאיר שאלות רטוריות תלויות בחלל האוויר זמן
רב. התלבשתי במהירות ונעלתי נעליים. אני צריכה לצאת מהדירה הזו
עכשיו, ללכת היישר אל אור, להתנצל בפניו, ולקוות שישעה לתחנוני
ויסכים לדבר איתי. איך הצליחה הנערה הזו למשוך אותי אל הקלחת
המזוהמת, המרופשת שאני שקועה בתוכה עד צווארי? איך לא עצרתי
לרגע, לרגע, לחשוב על ההשלכות של הרומן - הלזה ייקרא רומן? אני
נגעלת לעצם המחשבה - ההשלכות של ההרפתקה המטורפת, הסוטה הזו?
"היתה בינינו אי-הבנה מצערת", ניסיתי לשמור על נימה מתונה.
"אני... נתתי לעצמי להיכנס לתוך קשר, שחשבתי שיש לו על מה
להתבסס. חשבתי שיש רגש מאחורי... מאחורי הקשר שלנו. רציתי...
להכיר יותר מאת הגוף שלך".
הדר קמה מהמיטה, עירומה כביום היוולדה, ובצעד אחד חסמה את
הדלת. "רותם," קולה רעד "אני אוהבת אותך, אוהבת מאוד. את כל מה
שאת". היא אחזה בידי והובילה אותה על גופה הנוקשה. השפלתי
עיניים לרצפה. "אבל לך אין מושג מי אני, ואם יהיה לך, לא תוכלי
לאהוב אותי. לא תוכלי להרים אליי עיניים".
עכשיו היה תורי ללעוג לה. "את טיפשה כל-כך, שאת לא רואה את
הקרקע שעליה את דורכת בזה הרגע. תסתכלי רגע על שתינו, עלייך
ואני, תראי איפה אנחנו חיות, מתי אנחנו נפגשות, במה אנחנו
מאמינות" קולי גבה מרגע לרגע, לחרדתה של הדר. "איזה מנתוני
הפתיחה שלנו, היה צריך לגרום לנו להתאהב אחת בשניה? איזה?"
למה, למה תמיד כשאני מתרגשת כך, דמעות סרבניות עולות בעיניי?
"אין לי שום כוונה לאהוב את הגוף של מישהו, ואני לא מבינה מה
את אוהבת בי, כי אנחנו לא מכירות. כרגע, הקשר שלנו..." חיפשתי
מילה "נצלני, וזה דוחה אותי".
יצאתי מהחדר, חולפת על פניה, ופרשתי סדין על הספה בסלון. רק
באותו רגע הבנתי כמה קשים לי הרגעים בלעדיה, כמה ידיי מחפשות
את פניה ושערה. האם היתה זו, אחרי הכל, תאוות בשרים? אני אמורה
להגעיל את עצמי? לא הרגשתי תיעוב, רק את ההמהום העיקש של
הריקנות בתוך ראשי.
"היו לי חיים רעים", אמרה הדר, מישירה מבט לעומתי. "עד... עד
אלייך, היו לי חיים קשים". הצורה שבה הטעימה את שתי המילים
הבהירה לי שזו אינה הגזמה נבובה.
זה אינו תירוץ, אמרתי לה. האדם הוא מה שחייו הועידו לו, בתוספת
מה שהוא מתכוון למצות מהם בעתיד. היא בעצמה מבינה שההסתרה
פוגעת ברקמה העדינה שאנחנו מנסות ליצור.
"ואת הורסת את עצמך, כשאת מנסה לבלוע בתוכך דברים בלי להתמודד
איתם. חשבתי שיש לנו שותפות, אבל יש רגעים שבהם את... מסתגרת
בעצמך, מתעלמת מאיתנו. זה מפחיד אותי, כי אני לא יודעת מה - מה
הדבר הזה שמפריד בינינו".
"יכול להיות", נאנחתי בעצב, "שמה שתספרי לי יהיה כל-כך נורא,
עד שאנחנו ניפרד. אבל אני מעדיפה לעזוב ולדעת למה, על לאהוב
בלי לדעת".
הדר נאנחה.
היא לבשה מכנסיים וחולצה רחבים, ששיוו לה חזות נערית. שפתיה
רעדו, ופס לבן דקיק הסתמן בקצותיהן.

٭  ٭  ٭
אמיר היה נער גבוה, בעל עיניים חודרות ופנים עגולים. שערו
השחור התקרזל על הקרקפת, כמו מכריז על האדם הניצב מתחת לנזר
המתולתל. לפני חודש חגג את יום ההולדת שלו, ובשבוע שאחריו הגיע
צו הגיוס שלו, כמו מאשר את בגרותו וגבריותו. הדר התגאתה בו
בפני כל מי שהכירה. מאז שהיו ילדים קטנים נהג לגונן עליה
מבריוני ארגז החול, ולסוכך עליה בידיו העבות. אחרי-הצהריים היה
נפנה להסביר לה משהו מתוך שיעורי הבית שלה. נראה שהוא מעולם לא
התקשה בהם, והיא - כתיב האותיות לבדו היה משימה חמקמקה, שהיא
לא הצליחה לרדת לעומקה. את שיעורי הבית בחשבון הכין יחד איתה
משך שנים, תמיד מוביל אותה לאט אל הפתרון הנכון. את רואה, את
רואה שאת מסוגלת? הוא היה מכין את שיעוריו תוך דקות, ואחר-כך
נפנה לסייע לה בשלה. לאחר שסיימו שניהם, היו אוכלים ארוחת ערב,
מקניטים זה את זה, היא מספרת משהו מחוויותיה בבית-הספר. היה
מישהו שפגע בה. ואת הרשית לו לגעת באחות ההכי מוצלחת שלי? שאל
בתדהמה. הוא היה מייעץ לה איך לנהוג במגוון בעיות, ואיך להשיג
- או לשפר - מחוט ועד שרוך נעל. עצותיו מעולם לא הכזיבו, והוא
היה לדידה האב והאם, שלעיתים התקשתה לזכור איך הם יודעים שהיא
ביתם - אביה בילה שעות ארוכות בעבודה, ולעיתים נדירות הגיע
הביתה לפני שהיתה נרדמת במיטתה, ואימה נישאה זה מכבר לאדם זר,
ולא הראתה נכונות לממש את חלקה במשמורת על הילדים. הדר העריצה
אותו, על סבר פניו הנעים בכל עת, על שתיקותיו, כשנדרשו לה מחד,
ועל להגו הבלתי פוסק, כשהיתה זקוקה לו מאידך. תמיד היה לצידה,
מעלים עין משגיאותיה, מחניף לה וגאה בהישגיה. ליבה רחב בקרבה
כשראתה אותו מגיע במכונית לאסוף אותה מבית-הספר - בפעם הראשונה
הפתיע אותה כך לרגל יום הולדתה, והיא זכתה למבטי קנאה מכל
חברותיה לכיתה.
היא לא זכרה שהיו לו חברים רבים בני גילו, ובפעם הראשונה שבה
הביא חברה הביתה, התגנב לליבה חשש שהזרה תפגום איכשהו - היא לא
ידעה להסביר איך - ברגעים המאושרים של נוכחותו בבית. אמיר
כאילו חש במועקתה ברגע בו נכנסה מבויישת לחדר. הוא הרים את
מבטו אליה, והציג אותה בפני חברתו כ"זו שאני אוהב יותר מכולן".
משהו בליבה של הדר נמוג כשניסחה לעצמה את הדבר היחיד שבו היתה
בטוחה. הוא לעולם לא יעשה משהו שיפגע בה.
באותו ערב הרשתה לעצמה לפתוח את דלת חדרו כדי חריץ. רצתה לומר
לו לילה טוב לפני שילך לישון, כשם שהיה עושה לה מדי ערב. הוא
פשט את בגדיו ונותר בתחתוניו. הדר נדהמה לגלות את גופו החסון,
השרירים המסורגים בזרועותיו ויציבתו האיתנה. ברגעים אלה, נדמה
בעיניה למלאך, לחלק אלוה שנשמט אל הארץ. היא עמדה להיכנס לחדר,
כשראתה שהוא מליט את פניו בידיו ונאנח אנחה עמוקה. הדר הסבה את
ראשה - מה יכול היה לקרות לו, ומדוע הוא עצוב כל-כך - כשהוא
הבחין בה. הי, מה את עושה פה? באת לומר לילה טוב? היא שאלה
אותו מדוע הוא עצוב. עיניו נותרו רציניות, הוא מעולם לא התייחס
אליה בקלות ראש. לפעמים אמר לה, אדם אוהב מישהו, אוהב כל-כך,
עד שהוא עלול לפגוע בו, בלי לרצות זאת באמת. הדר לא הבינה על
מה הוא מדבר, וזה היה הדבר היחיד שהבינה. אני אוהב את טלי,
מלמל, וזה מפחיד אותי. מצוקתו הפחידה את הדר. הוא זקוק
לניחומים, ידעה. היא חיבקה אותו, מנסה לאמץ אותו אליה, למרות
שהיה גבוה ממנה בהרבה, מבוגר ממנה ב-4 שנים. שריר נסתר בגופו
התקשה, וקולו לבש בהלה, כמעט בעתה. תחזרי למיטה, עכשיו! התפנית
בקולו הממה אותה. הוא מעולם לא הרים עליה את קולו. היא ברחה
מבוהלת לחדרה, וניסתה למצוא תשובות בכריתה, כשבראשה מצטלצל
קולו כמו פעמוני מלחמה אני חולה, אני צריך רופא.
בימים הבאים התחמק מחברתה, והיא נותרה לבדה בבית, נואשת להבין
מה בהתנהגותה חולל את השינוי. אחר-כך התגייס לצבא, והימים
כאילו סירבו לעבור. להפתעתה, מצאה את עצמה חולקת את פחדיה עם
טלי, חברתו של אמיר, שהיתה מגיעה אליהם הביתה בתירוצים שונים,
מחליפה כמה מילים עם אביה ומבלה את מותר הזמן כשהיא מקשיבה
להדר המספרת על ילדותה המאושרת עם אמיר.
בסוף-השבוע עמדה בפתח הבית וחיכתה לו יחד עם טלי, כל-כך רצתה
להגיד לו שהן התיידדו אחרי ככלות הכל, והיא מצטערת אם פגעה בו,
למרות שלא ידעה איך. היא שחזרה במוחה איך תגיד לו אני לא
התכוונתי לשום דבר שיפגע בך. רק יאמר לה מה עשתה, והיא לעולם
לא תעשה זאת שוב. יהא מה שעוללה לו אשר יהא, היא תפצה אותו על
כך.
אביה הודיע לה אחר-הצהריים שאמיר טלפן ומסר שלא יגיע הביתה,
הוא יתאכסן אצל חבר. הוא ביקש ממנה שתתקשר לטלי ותמסור שהוא
מצטער.
במשך מספר סופי-שבוע התחמק אמיר מלחזור הביתה. הדר גלתה שהוא
קיבל חופשה בת יום מהצבא, ואף היה בבית, אך הוא נסע לחבר לפני
שחזרה מבית הספר. כשהתקשר הביתה, יומיים לאחר מכן, שאלה אותו
למה הוא מתחמק ממנה.
הוא לא ענה, והדר חשבה שהיא יוצאת מדעתה. מה היה לו? מדוע לא
הסכים לפגוש אותה? שבוע לאחר מכן הפסיקה טלי לפקוד את הדירה -
רק אתמול נסעה לבקר את אמיר בדרום, ועכשיו היא רחוקה כל-כך,
מסרבת לדבר איתה, ובפרט על אמיר. הדר מצאה עצמה בודדה יותר
מתמיד. פעם אחר פעם שיננה בראשה את שתאמר לו בשיחתם הבאה, אתה
חסר לי כל-כך. אם איכפת לך ממני, אם אתה אוהב אותי, בוא הביתה
כשתוכל. לבסוף אזרה עוז ואף אמרה לו זאת. הוא נאנח ולא אמר
דבר.
אבל כשהגיעה החופשה שלו, הודיע שיהיה בבית למשך כמה שעות, ואז
יסע לנופש באילת. להוותה, הבינה שהוא יהיה בבית כשהיא תהיה
בבית-הספר. באותו בוקר הודיעה לאביה שהיא חולה ותישאר בבית.
אביה לא דחק בה, אולי משום שהבין כמה היא מתגעגעת, ויצא
לעבודה.
לפני הצהרים שמעה את אמיר נכנס הביתה ומשליך את תיקו. הוא לקח
משהו מהמטבח והתרווח על הכורסא בסלון. היא יצאה מחדרה וראתה
אותו שרוע על הספה בפישוט איברים. התגעגע כמו שאני התגעגעתי?
הוא לא הבחין בה גם כשהתיישבה לידו, ורק כששאלה אותו אם הוא
רוצה לשתות משהו, הוא פקח עיניים, וחייך את חיוכו הישן. היא
חלצה בזהירות את נעליו. אתה עייף? להכין לך משהו נחמד לאכול?
כשלא היית פה, הייתי צריכה ללמוד איך עושים את זה. היום אני
ממש מומחית. הוא לא ענה, והיא התיישבה לידו, אוהבת את ריחו
הגברי, המוכר. הוא לקח את ידה בידו, לא מביט לתוך עיניה, והדר
ראתה בפניו את הטרור שהיה בהן כשחבקה אותו בפעם האחרונה.
אחר-כך הוא אמר אני לא רוצה להכאיב לך. הוא חזר על כך, והצמיד
את שפתיו אל שפתיה. התחושה היתה חדשה ומוזרה. הוא אוהב אותי
חשבה הדר, הוא מפחד, אבל עמוק בתוכו הוא עדיין אוהב אותי. אמיר
מלמל אני לא רוצה להכאיב לך, והדר חשה את כף ידו הגדולה מתירה
את כפתורי חולצתה, ומפשילה את מכנסיה. הוא הצמיד את ידו אל
ירכיה, ופישק את רגליה, רק עכשיו היא שמה לב שהוא מתנשם
בכבדות. אני לא רוצה להכאיב לך, הוא חזר לפני שהצמיד את פיו
לפיה, מנסה לעטוף אותה ברכות, וחדר לתוכה.
היא לא ידעה שיש בעולם כאב כמו הכאב שאחז בכל תא בגופה. היא
נסתה לצרוח, ולא הצליחה. אמיר כמו שאב את נשימתה לתוכו. אני לא
רוצה להכאיב לך. ציפורניה חרצו תלמים אדומים בכפות ידיה, צלקות
שתבחין בהן רק מאוחר יותר. היתה בפניו הבעה שלא הבינה. כפותיו
הגדולות מיששו את שדיה, לשונו עדיין בפיה, עיניו מסרבות להיפרד
מפניה. היה משהו לח ודביק בין רגליה. אני לא רוצה להכאיב לך.
כשניתק ממנה, לא האמינה שהיא בחיים. כל גופה זעק לעזרה, והיא
הרגישה פעימות הולמות בין רגליה. היא עצמה עיניים, אבל מוחה
איים להתנפץ לרסיסים. מישהו קרע אותה לגזרים, חילל אותה
באצבעותיו, חורר את כולה, והוא היה הנפש הקרובה אליה ביותר
בעולם.
כל נשימה, כל תנועה, איימה לפורר משהו בריאותיה. על שפתיו של
אמיר היה קצף לבן, ועיניו התרחבו כשטמן את ראשו בין שדיה. אני
לא רוצה להכאיב לך.

٭  ٭  ٭
הדר מיררה בבכי.
"הוא היה חולה, את מבינה. לקח לי עוד זמן להבין שזה לא אמור
להיות ככה. רציתי שילך לטיפול, אבל בשלב הזה הוא לא הסכים לשום
דבר. זו היתה מעין - התמכרות, את מבינה?"
דמעות של זעם עמדו בגרוני. כמה חולני, כמה נורא. הצמדתי את
גופי לגופה, ועיסיתי את רקותיה. איך קורה כזה דבר??? כמה זמן
זה נמשך?
"זה נמשך קצת יותר משנה, ואז עזבתי את הבית". שנה תמימה! בחילה
עמדה בגרוני.
- "אבא שלך לא אמר כלום?"
הדר לא הצליחה לשלוט בבכיה. "הוא לא ידע. אני לא הצלחתי אף פעם
לספר לו. חשבתי - אני בעצמי לא האמנתי שיכול לקרות כזה דבר.
חשבתי שאבא שלי לעולם לא יאמין לי".
"ולמשטרה? מה עם רופא?" הדר לעלעה בגרונה, לא מצליחה להוציא את
המילים מפיה.
- "לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד - לספר מה קרה". הרעד
בשפתיה, זה שקרע משהו בתוכי, גבר כששקעה בדמעות.
כאב חסר שם מילא אותי. גררתי את הדר למיטה. כמה כאב, ואני לא
תיארתי לעצמי. היא המשיכה לדבר על ההלם, העלבון והבגידה. כל
החיות שהיתה בה ניטלה ממנה באחת, ורק האישונים בעיניה ריצדו
כמשוגעים.
אין שום סיכוי שהיא תצליח לעמוד מול זה. היא עוד תיקח משהו
ותהרוג את עצמה. לקחתי מארון התרופות אלכוהול, ומהלתי אותו
במיץ תפוזים. נתתי להדר את התערובת, והיא גמעה אותה בלגימה אחת
קצרה. האלכוהול פעל את פעולתו לאחר זמן קצר, והדר שקעה בכעין
עילפון, ראשה שעון על חזי. הפורץ, אמרה לפתע, לא ידעתי אם מתוך
שינה או שכרות. הוא היה הורג אותך. הייתי חייבת לעצור אותו.
נרעדתי. עד עכשיו הצלחתי לדחוק לצד את הפורץ. שיניי נקשו
כמעצמן. אבל אני- אני חשבתי שהוא אמיר. שטוב שהוא ימות. הוא לא
עשה לך כלום, נכון? הוא... הגעתי בזמן?
עיסיתי את צווארה המתוח ואת רקותיה התפוחות. "את לא לבד, את לא
לבד פה. את יחד איתי". הצמדתי את כפות ידיה - אלוהים אדירים,
כמה קרות - אל פניי, וחזרתי על כך באוזניה. איך יכולת לחשוב
שאעזוב אותך, שלא אוכל להסתכל בפנייך? הכאב הממשי, הבוער בכל
גופי לימד אותי כמה אני אוהבת אותה.
הדר שקעה בשינה כבדה, ואני נותרתי לבד עם מחשבותי. דמותו של
אור עלתה במוחי. לבטח היה לו משהו חכם להגיד על כל זה. לאחר
עוד רגע לעגתי לעצמי, תוכלי אי-פעם לספר לו על מה שהיה כאן?
אולי תסתפקי רק בסיפור על האנס המת בחוף הים, הא? ובכל זאת,
הוא אמר משהו - מסגרות שאנשים תוחמים בהן את זולתם.
יש עוד פרט, שאני מתעלמת ממנו, ולכן הכל עדיין נראה לי הגיוני.
חולני, אבל הגיוני.
התעוררתי בשעת בוקר מוקדמת. הדר הביטה בי, עיניה נוצצות. "לא
הלכת".
היא חייכה חיוך קלוש ונצמדה אליי, מבקשת לחקור כל תו בפניי.
לרגע נדמה היה לי שליבי יפסיק את פעולתו מרוב עונג. "רק
הגעתי", אמרתי "כבר ללכת?!"
ורק אז, בלחישות מהוססות, כשכף ידה החמימה עוטפת את מותניי,
וכותונת הסאטן שלה לבדה מפרידה בינינו, הדר סיפרה לי את השאר.
שאגותיו החייתיות של אחיה, כשהיה מכריח אותה לשכב במיטתה
בדממה. הפעמים הראשונות והנוראות ביותר, כשחשבה שמעשיו הם אות
לאהבתו, וההתפכחות הכואבת. התקפי החרדה הפתאומיים שהיו לה,
בבית הספר ובכל מקום. ההדרדרות בלימודים, ההרטבות במיטתה,
והבושה שבעקבותיהם. משאלתה הנסתרת, שתפרוץ מלחמה ואמיר ייהרג,
יסבול ייסורים דומים לאלה שהשביע אותה. נסיונותיה הראשונים
לברוח מהבית: אמיר היה מוצא אותה לאחר כמה ימים ומחזיר אותה
הביתה במכונית. הוא היה... היה - - פניה התאבנו בעווית מחרידה
- היא לא הצליחה לנשום, ורק לאחר נצח מצמית, רפו השרירים
הקפואים בפניה, והיא פרצה בבכי שהעביר בי גל של פחד. "אל תחזרי
לשם אם את לא מסוגלת", התחננתי, אך ידעתי שהיא לא שומעת אותי.
היא ספרה על ההחלטה שגמלה בה לברוח ממנו בכל מחיר, ועל חייה
ברחוב מהיד לפה, כהגדרתה. אחרי מספר חודשים הציעה לה אישה
מבוגרת לבוא אל ביתה, והיא ברחה בלילה הראשון, כשבעלה של הזקנה
נכנס אל הבית. היא החלה לעבוד במספר משרות בו-זמנית, נאספה
על-ידי עובדת מעון לנוער במצוקה, ושנתיים לאחר שברחה מן הבית
סיימה את לימודיה. היא החלה את לימודיה באוניברסיטה, ועמדה
לשכור דירה קטנה משלה, כשאמיר הופיע יום אחד בפתח המעון. הוא
אמר שהוא חולה מאוד, שהוא תמיד היה חולה. היא התעלפה כשראתה
אותו. הוא היה כל העבר הרע שלי, ואני רציתי להתחיל משהו אחר.
את יודעת - קריירה, חיים.
ועכשיו, רק עכשיו, ריחמתי עליה באמת. הלזה ייקרא חיים? לעג
לרש. מה עם אהבה, משפחה, ילדים? המחשבה על ילדים לבדה שלחה בי
דקירת כאב.
משפחה? אני לא יודעת מה זה. וילדים... את צוחקת עליי. זה אחד
מהדברים שוויתרתי עליהם כשגיליתי איזה סוג של קשר אני מעדיפה.
"מתי גילית את זה?" למה שאלתי? אני רוצה באמת לדעת?
חוסה אחרת במעון. היא רצתה המון, והיתה מוכנה לתת המון. לילה
אחד היא הפתיעה אותי, חשבתי ברגע הראשון שזה אמיר. אבל זה לא
כאב, לא העביר בי גועל. אחרי הפעם הזו לא היו אחרות, אבל
הזכרון הנעים נותר, ניגוד משווע למה שהיה מנת חלקה עם המין
הגברי.
המשפט הזה הבהיל אותי. "המין הגברי?! זה היה ככה עם - עם כל
אחד?"
הכאב בעיניה שיתק אותי. "זה היה נורא משך שנה. זה לא מספיק?"
הנה כי-כן, התחלתי לפסוע בצד המואר של כוכב הלכת הלא מיושב
הזה. אולי אני מבינה מה מסתתר בראשה של האישה שאני אוהבת. אמיר
היה כל מה שהכירה, כל מה שאהבה, וכל מה ששנאה. לאחר שהופיע,
היא שמעה ממנהלת המעון שיש דירה קטנה של סטודנטיות, אחת מהן אף
מתנדבת במעון. אין גברים בדירה, וגם לא יהיו. אורח חיים שמרני,
אמנם, אבל זה בדיוק מה שאת צריכה. ההחלטה של הדר היתה מהירה.
אלא שהמסקנה הבאה, המסקנה שלי, היתה יותר מתבקשת ופחות פשוטה.

אנחה כבדה נמלטה מפי. יצאתי מהמיטה והתלבשתי, מותירה את הדר
במיטה: "מה, מה אמרתי?" נענעתי בראשי. את צריכה לומר לה עכשיו.
הנחתי למחשבות להתרוצץ משך דקות מספר. בסופו של דבר, אמרתי את
הדברים בלשון שבה ניסחתי אותם לעצמי בראשונה.
"אז את לא אוהבת אותי אחרי הכל. את אפילו לא יודעת את זה. ואני
מנצלת את זה, מנצלת אותך".
הדר הזדקפה בחוסר אמון. "מה אמרת?"
גם היום אינני מאמינה שאמרתי את המילים ונותרתי בחיים אחריהן.
"את צריכה ללכת לטיפול. את חושבת שאת אוהבת אותי, אבל את -
מופתעת. מופתעת מזה שקשר יכול להתקיים בלי כאב, בלי אשמה.
מדהים אותך שקשר יכול להיות דו-סטרי".
לא הייתי זקוקה למילותיה, מה שהיה בעיניה שאל בקול - "לא, אני
לא אעזוב אותך, אבל אנחנו לא נמשיך יחד. את תלכי לטיפול, תהרגי
את מה שאמיר שם לך בנשמה, ותגלי דרכים אחרות לפתח קשר".
דמעות זעם פרצו מעיניה. "זה לא נכון. זה לא נכון! למה את לא
אומרת לי, במילים פשוטות, שאת לא אוהבת אותי?" היא צנחה על
המיטה בפתאומיות שהעבירה בי צמרמורת. "את מצפה שאני אלך מחר
למישהו, שיאמר לי שכל מה שהיה כאן היה - היה בוסרי, טיפשי
וחולמני ואני אהנהן ואפתח את הדלת לקשר בריא יותר? זו הברירה
שאת משאירה לי? אלה החיים הטובים שלך?"
לא יכולתי לעצור בדמעות. "לא אמרתי שזה יהיה קל, אמרתי שזה
יהיה הדבר הנכון, ההכי טוב לך".
"אל תדברי איתי על מה שהכי טוב בשבילי. מה - מה את יודעת על
זה? מה את יודעת עליי?"
ספקותי הותרו, ומלאה אותי הרגשת שלמות חדשה. אמרתי, כמעט בלחש:
"אז יש משהו שאני לא יודעת, הא?"
ראיתי שהדר לא מבינה, אך הנחתי למשפט לחלחל. "כי - אני מסתכלת
על זה, ומה שאמרתי נראה כמו האפשרות היחידה. כיף לי לומר לך
שמה שיש בינינו זה בלוף?! כיף לי להיפרד ממך אחרי שאני יודעת
שאני אוהבת אותך, את כל מה שאת?! תעזרי לי, הדר, תגידי לי שזה
לא נכון, שאני לא יודעת עלייך כלום". לא יכולתי לבכות. לא
עכשיו, כשאני יודעת שזה הדבר הנכון.
היא לא צעקה עליי, לא היכתה אותי, אף לא אמרה לי שזה לא נכון.
היא עמדה מולי, לא מניחה לי לעיניי להתחמק ממבטה. ולאחר רגע
ארוך - "זה לא איכפת לי. אני רוצה להישאר איתך".
נדתי לשלילה. מעולם לא רציתי יותר ששריריי הצוואר שלי יתמרדו
כנגדי: "זה לא מה שאת באמת רוצה. יגיע יום שבו את תביני -
תרגישי עד כמה מה שאמרתי נכון. ואת תשנאי אותי, אפילו יותר ממה
ששנאת את אחיך. להישאר איתך אומר להנציח את הצלקות שיש לך
מאמיר. וזה, זה אני לא אעשה".
היתה שתיקה ארוכה בחדר. הדר נרדמה, בורחת מן המציאות שהעמדתי
בפניה, ואני נצמדתי אליה, מסרבת להיגמל מהביט בפניה, לגעת
בשערה, לחוש את נשימתה המתונה. עמדתי לקום מהמיטה, כשהיא נטלה
את ידי והעבירה אותה על פניה הרטובים. השמש זרחה בחוץ.
"בוסרית, טיפשית, חולמנית", מלמלה, "זה נשמע מזוייף, אני לא
מאמינה בזה. כמה פעמים צריך לחזור על זה?" חייכתי, ונשכבתי
לצידה. הדר העבירה את אצבעה על שפתיי, נוגעת-לא נוגעת, קצה אפה
מתכווץ כמריח ניחוח לא מוכר. "אני רוצה שתרצי להיות איתי",
הותרה משאלה מכלאה.
חייכתי. "אני רוצה. אבל יותר אני רוצה שאת לא תרצי להיות איתי,
שתביני כמה רע לך איתי". הדר הביטה בי כבתופעת טבע.
"מה את תעשי?" שאלה לפתע. לא היה לי מושג.
"אני, אני אמצא אדם שאני ראויה לו יותר".
הדר חשבה על אור. היו בעיניה השלמה ואישור, ואני שמחתי על כך.
ובכל-זאת, לא יכולתי להפסיק לבכות.

עזבתי את הדירה באותו יום, וחזרתי הביתה.
אימא הופתעה מבואי, ואני סיפקתי תירוץ קלוש על מחלה. שכבתי
במיטה הישנה שלי, ושחזרתי צעד אחר צעד, את כל הקורות מחודש אדר
ועד פסח. למחרת היום נפגשתי עם אור, וגם ביום שלאחריו, אך לא
סיפרתי לו דבר. ביום חמישי האחרון הציע לי להתחתן איתו. אני
חושבת שאיענה לו. אחרי הכל, אני אוהבת אותו.
הדר שלחה לי, באמצעות מאירה, שהיא עוזבת את הדירה, ועד סוף
תקופת המבחנים תגור אצל ידידים. כשחזרתי לדירה, נעלמו חפציה
מהחדר, ונשארו על שולחני האולר הקפיצי שלה, וכותונת סאטן. לא
ראיתי אותה מאז, אך לעיתים אני מוצאת את שמה בעיתון - ייתכן
שחלקכם מכירים אותה. היא נישאה לפני זמן לא רב, ומתגוררת
באיזור ירושלים.
האם את זוכרת אותי? מתגעגעת אליי? האם את משתעשעת במחשבות
'אילו' כשם שאני עושה, מעט לפני שאני שותה את הקפה של הבוקר?
בכל מקום שבו תהיי, שלוחה לך ברכת אהבה, אהבה שהגדרת אותה
כ"בוסרית, טיפשית, חולמנית". נותרה לך חלקה בליבי, וכדי שתשרה
הברכה, סמויה החלקה מן העין.