ירדתי מהאוטובוס בזרם אין סופי של אנשים, הם היו כל כך רבים עד
שלא הבנתי איך כולם נכנסו לאוטובוס. השעה הייתה שעת אחה"צ
אביבית חשוכה, ספק דמדומים ספק שהשמש כבר שקעה מזמן, גושי
הבתים הלבנים שהאפירו עם השנים חסמו כל נוף טבעי  שהוא, כבר
הייתי רגילה לזה, בלב העיר חסרת הצבע - פתח תיקווה. עוד היו בי
רסיסי זיכרונות עד  כמה הייתה צבעונית פעם כשרק הייתי ילדה
תמימה שעוד האמינה.
ככל שהתרחקתי מתחנת האוטובוס והתקרבתי אל לב העיר התחזקו אותם
רעשים מוכרים של יום חמישי, ערב ליפני שישי. קודש היה יום זה
לרעשי השוק, הדהודי קולות האנשים ושירי הלל הנשמעים מתוך
מכונית ישנה שבקושי רב החזיקה את עצמה, ופלא גדול בעיניי היה
כיצד עמדה במאמץ של השמעת שירי האל. כמו כל יום חמישי אחרי
הצהרים עמדו בפינת הרחוב, ליד חנות נעליים הומת אדם שתי נשים
לבושות חצאיות ארוכות וכיסויי ראש.
"תרצה נרות אדוני?" ,שאלה הנערה הצעירה לבושת החצאית אדון
אחד,
"למה לא" חייך אליה האדון.
היא הושיטה לו שקית קטנה עם שני נרות שבת וברכה על בריסטול
צבעוני. כמה הערצתי את אותה נערה שעמדה בכניסה לרחוב וחילקה
לכל העובר נרות, כמה נחמדה הייתה ועשתה את מה שהאמינה בו,
בפשטות סמויה, מתחת למעטה של יום יום היא נלחמה בסבר פנים על
אמונתה. היא ניסתה את כוחה בהעברת אמונה זו אל כל עובר ברחוב
הסואן.
"תרצי נרות, ילדה?" שאלה אותי הנערה,
ילדה הוא שם אחד שעבר זמן מה מאן קראו לי בו, נערה, ואפילו
גברת - לזה הייתי רגילה, אך נערה צעירה בת 16 אינה רגילה,
שקוראים לה ילדה, אולי מהתחשבות מחשש לפגוע ברגשותיי או שמה
פשוט בגיל שש עשרה מפסיקים להתייחס אלייך כאל ילדה , מכל מקום
לא שמעתי כינוי זה זמן מה.
" לא, תודה" אמרתי לאותה נערה בעלת סבר פנים חייכני,
היא חייכה אליי "בטוחה?" היא שאלה,
"אף פעם לא מזיק לקחת".
"תני למי שאין לו" אמרתי לנערה.
אותה אישה שעמדה מולה והביטה בי כמה שניות ואז אמרה
"למה את לא לוקחת נרות?"
"לא, תודה" אמרתי גם לה.
"קחי מתוקה, קחי ספר תהילים" היא אמרה לי,
וחייכה, היה משהו בחיוך שלה משהו שלם כזה, משהו שאי אפשר
להתעלם מימנו, ובכל זאת אמרתי לה
"לא, תודה"
לא אמרתי את זה בלב שלם, אבל זה כל מה שהיה לי בלב. לא יכולתי
לקחת מימנה את הנרות, או את הספר, הרי היה זה כמו שקר, כמו
לומר שחוסר האמונה שלי כבר לא קיים, ושקר הוא דבר שלא הייתי
יכולה לעשות, גם למטרה של להשקיט את נפשי הדואבת. המשכתי ללכת,
תחושה של חשש וחוסר נעימות עוד קיננה בי מספר דקות אחרי כן,
נכנסתי לחנות שבשבילה יצאתי מהבית בימים לא בטוחים אלה, מדדתי
מכנסים שחורות חייכתי אל המוכר ושילמתי לו. יצאתי מהחנות. היא
הייתה במרחק כמה עשרות מטרים מפינת הרחוב שם עמדו אותן אישה
ונערה לבושות החצאיות ומכוסות השער, ולכן חזרתי על עקבותיי,
אותה תחושה של חוסר נעימות התחלפה בחשש מקנן ומציק כאילו עשיתי
דבר לא נכון וחסר תקנה. צעדי התגברו ונעשו מהירים יותר ויותר,
התחלתי מתכננת מה אני אגיד לאותה אישה לבושת חצאית.
'סליחה גבירתי, אבל אוכל לקבל את הספר בכל זאת', חשבתי לומר
פסעתי מהר יותר ויותר, השמים כבר היו חשוכים עד מאוד, ובקושי
ראיתי דבר, ורק אור דל של פנסי הרחוב האיר לי את הדרך, הייתי
כבר קרובה לפינת הרחובות כמה פסיעות, חייכתי לעצמי, אולי בכל
זאת אוכל להחזיר לי את אותה אמונה שאיבדתי, אולי בכל זאת יהיה
לי אלוהים שוב, נחמה קטנה להרגיש, מישהו לחוש תמיד קרוב אליי.
את פינת הרחוב הסתירה מכונית מסחרית גדולה , בשלב זה כבר רצתי
כמעט הגעתי לפינת הרחוב, לא היה שם אף אחד. אפילו חנות הנעליים
הייתה כבר סגורה. המסחרית החלה לנסוע ומהחלון הביטו אליי אותן
פנים בעלות סבר חייכני של אותה נערה, היא נופפה לי לשלום,
חייכתי אליה בחזרה, והדמעות זלגו מעיניי במפלים, עשיתי את הדרך
חזרה לתחנת האוטובוס בשקט, מנחמת את עצמי בכך שהסיכויים של ספר
אחד קטן להחזיר לי את האמונה באלוהים הן כל כך דלים...
חשבתי לעצמי,
זאת הייתה בסך הכל חצי שעה...
פספסתי את אלוהים שלי בחצי שעה.....