באותו יום, שלא היה יום שבת, הלבישה אותי אמא בשמלת השבת
הסגולה היפה.
לפני כן רחצה אותי בקערה מיוחדת בצורת גליל רחב אותו מילאה מים
חמים וקרים עד לקבלת הטמפרטורה הנכונה של המים.  עכשיו סרקה את
שערי ושמה קשת עם פרחי פלסטיק קטנים בשערי. אפילו את החרוזים
היפים מפלסטיק, שקנה לי אבא ושנצצו בשמש בשלל צבעים הרשתה לי
אמא לענוד. כל זמן ההכנות מלמלה אמא, בטון זועף, משפטים קצרים
בפולנית שלא  הבנתי וגם לא התייחסתי אליהם.
היום הזה היה צפוי להיות יום מיוחד. אמא הסבירה לי אתמול
ששתינו ניסע לפגוש את אבא! כל כך שמחתי שהתקשיתי להירדם בלילה.
לא ראיתי את אבא כמה ימים, והם נראו לי כמו נצח. אבל אתמול
סבתא באה לבקר והתלחשה עם אמא במטבח בפולנית ולפני שנפרדה
לשלום אמרה לאמי  "ספרי לה לאן אתן הולכות מחר" ואז אמא אמרה
שמחר נלך לראות את אבא.
גם האחים שלי בקשו לבוא, אבל אמא אמרה שהנסיעה רחוקה ויקרה
והיא יכולה לקחת רק  אותי.
הלכנו לתחנת האוטובוס ונסענו עד לתחנה האחרונה ושם אמא קנתה לי
כעך ועלינו לאוטובוס נוסף.
כשישבנו באוטובוס שאלה אותי אמא מדי מספר דקות אם אני זוכרת מה
עלי לומר  לאבא ואני דקלמתי את המשפט.
אישה שהתיישבה לידינו אמרה לאמא "איזו ילדה יפה, בת כמה היא?"
ואמא ענתה "בת ארבע".
השתדלתי לא להכעיס את אמא ולכן לא שאלתי מתי נגיע, למרות שהדרך
נראתה לי אינסופית. גם הסכמתי לחזור על המשפט, שרצתה שאומר,
בכל פעם ששאלה אותי.
אחרי הכל, רק בי בחרה מכולם לנסוע אתה ועוד לאבא, שאותו אני
הכי אהבתי.
ככל שהתקרבנו היתה אמא עצובה יותר וגם שקטה. היא כבר לא שאלה
אותי מה אומר כשאראה את אבא. פניה זעפו וחששתי שאולי לא אראה
את אבא. אבל לא שאלתי. חששתי שתכעס.  אני לא אהבתי שאמא כעסה.
אמא ניגשה לנהג והראתה לו פיסת נייר והוא אמר כי עלינו לרדת
בעוד שלוש תחנות.
כשירדנו שאלתי את אמא איך קוראים למקום והיא אמרה "קיסריה".
התחלנו ללכת ואז עצרנו שוב כדי לשאול מישהו כיצד להגיע. אמא
הראתה את הפתק והמשכנו בדרכנו. הגענו לבית על חוף ימה של
קיסריה. בית קטן עם גג אדום ופרחים יפים כל כך. רציתי להריח את
הפרחים, אך אמא, שעד עתה הלכתי לצידה, דחפה אותי קלות לעמוד
לפניה, מול הדלת, ושאלה "תגידי את מה שאמרתי לך,כמו שצריך?".
הנהנתי בראשי ואמא צלצלה בפעמון. הופיע בפתח איש עם סינר
מלוכלך בהמון צבעים, כמו שאבא נהג לחגור כשהוא צייר. הוא פתח
את הדלת כדי סדק צר ושאל "מה אתן רוצות?". אמא דחפה את הדלת
ופתחה אותה לרווחה "אנחנו מחפשות את החבר שלך, אבא שלה, ואנחנו
יודעות שהוא כאן. הוא לא רווק כמוך שיושב ומצייר כל היום, הוא
אבא לשלושה ילדים! הוא צריך לפרנס אותם! לא נזוז מכאן עד
שיבוא!" שמחתי שאמא והאיש מדברים אידיש ולא פולנית ואני יכולה
להבין הכל. האיש חייך  ואז הופיע אבא שלי!  הוא חייך ופשט את
ידיו ואני רצתי אליו בשמחה ואז נזכרתי ואמרתי  "אבא, אתה מוכרח
לחזור אתי ועם אמא הביתה! אנחנו צריכים אותך ואבא צריך להיות
בבית עם הילדים שלו." הבטתי אל אמא והיא סימנה לי בעיניה
שהייתי בסדר. אבא ניגש לפינת החדר, צרר את בגדיו וציוריו
בשקית, לקח את ידי בידו ואמא נטלה את ידי השניה ויצאנו לווספה
שלו. אני ישבתי כמו תמיד בסירה. אמא ישבה מאחורי אבא והחזיקה
במותניו. הם דברו ברוסית ובפולנית.  לא ניסיתי לעקוב אחר
השיחה, למרות שכבר למדתי להבין רוסית. הם היו רבים ברוסית או
מדברים ברוסית כשרצו שאנו הילדים לא נבין את דבריהם. בהתחלה
כעסו ואחר כך חייכו. לא היה לי איכפת דבר. אבא בא הביתה,
חשבתי, ואפילו את אמא הרגשתי  ששימחתי.
הייתה זו הפעם הראשונה שהתחלתי בשיחות הגישור ביניהם. אח"כ
המשכתי בזה עשרות בשנים ושניהם חשבו שזה תפקידי, כי הרי הכשירו
אותי לכך בגיל כה צעיר...עוד לפני שהמושג גישור בא לעולם
והתחילו להכשיר אנשים בוגרים לתפקיד.