הגעתי לנקודה בה הייתי חייבת שהמכתבים יהיו שוב אצלי. ניסיתי
להזכר בקופסה שאחסנתי בה את המכתבים: קופסה כסופה עם תמונת
סוסים דוהרים בירוק ושחור. הקופסה הזו הייתה נתונה בתוך שקית
ובמשך שנים פעמיים בשנה הורדתי אותה וקראתי בסדר הקבוע. הייתי
קוראת קודם את שלו ואז את שלי. שלו עם חותמת צבאית על מעטפות
לבנות והמספר האישי שידעתי בעל פה. שלי מעטפות לבנות, ורודות
וסגולות בגדלים שונים וגם עם חותמות שונות מהארץ ומקנדה.
כשהייתי קוראת במכתבים שלו היה גם סדר פנימי: ראשון את המכתב
הכי מרגש עבורי ורגשני שלו, בו כתב לי "אני אוהב אותך, נורא
מתגעגע ומחכה שתחזרי... תארי לעצמך מה הייתי כותב לך לו טסת
לירח?!" . אחר כך את המכתב הכי ארוך (גם הוא נשלח לקנדה)
אחריהם את כל המכתבים בסדר שאינו חשוב. בסוף הייתי קוראת את
ברכת השנה טובה ששלח לי : תמונת חייל ובחורה, והבטחה  "בשנה
הבאה אברך אותך כבר בבית.."
את הברכה הזו קבלתי בשמינית בתיכון, חודשיים אחרי שחזרתי מבקור
משפחתי בקנדה וחודש אחרי הצעת הנישואין המסוייגת "אינני מבקש
את ידך או רגלך! בעיקר חשוב שתדגישי ותבהירי זאת להורייך, שלא
יתחילו להתנהג אלי כמו לאיזה חתן. זה לא בראש שלי. פשוט חייבים
להתחיל לטפל בדברים ולהרשם לדירה. אם את צריכה פתק לביה"ס, אני
אוכל לעשות זאת בתור... בעלך לעתיד...תארגני שבמוצאי יום כיפור
יפגשו הזקנים שלנו ונסגור ענין"
אני רוצה שהמכתבים שוב יהיו אצלי. המכתבים שלו. את שלי קרעתי
באיזה רגע של פזיזות.
את המכתבים שלו שמרתי. כל הזמן. בקופסה הזו והוא נהג ללגלג על
כך. לא ידעתי שגם הוא שמר את שלי.
בשנת 1974 קיבלתי טלפון ממשרד הבטחון שעלי לבוא ולקחת רכוש
צבאי שהוא שלי. בקשתי לקבל מידע נוסף אבל מישהי ענתה בחדות
ובקוצר רוח  "תבואי לכתובת...ביום ...ותקבלי ואז תדעי". הלכתי
לשם ולא ידעתי למה לצפות. הפקידה שאלה לשמי , החתימה אותי
ומסרה לי מעטפה צבאית חומה וגדולה ונפרדה ממני לשלום. יצאתי
לרחוב ופתחתי אותה, היו בה כל מכתבי שכתבתי לו. הוא שמר את
כולם וגם ארנקו ובו כל התמונות שהצטלמנו וגם הראשונה ששלחתי
לו. התחלתי לבכות לעצמי ברחוב. תהיתי איך אפשר שכל המכתבים,
התמונות והארנק נשמרו בשלמות ורק הוא  "חלל שמקום קבורתו לא
נודע"?
כל שנה קראתי את המכתבים. עד לשנה בה קרעתי את מכתבי ואת
הקופסה הכסופה עם הסוסים הדוהרים ומכתביו שלו מסרתי לאמו, אמי
השניה, מתוך שלוש אמהות שהיו לי (לאה, רבקה ורחל).
עכשיו אני מרגישה שאני חייבת שהמכתבים יהיו שוב שלי ואצלי.
צלצלתי לרבקה לפני מספר שעות. בקשתי את הקופסה שלי והיא ענתה
לי באותה אצילות וללא כל שאלה, כפי שהיה  כשמסרתי לה אותה.
"תבואי לקחת. הם מחכים לך באותה קופסה ושקית. הם שלך ומתי
שתרצי אשמור לך אותם שוב. אני מחכה לך ותמסרי ד"ש לילדים
ולבעלך".
הלכתי לרבקה. הקופסה כבר היתה על השולחן וגם עוגת הגבינה שאני
אוהבת. ישבנו ודברנו על ילדי ועל הבקור האחרון שלהם אצלה, על
אחייניו ועל המון דברים נוספים. הפעם הייתי חסרת סבלנות. רציתי
כבר להיות לבד עם הקופסה.
נכנסתי למכונית ופתחתי את השקית. הקופסה עדיין כסופה, אך קצת
חלודה. הסוסים נראים לי עייפים ודהויים יותר, כמוני. אני פותחת
את הקופסה ומסדרת לי אותם בסדר הקריאה. הם חזרו אלי. כל כך
רציתי אותם אצלי. ככה פתאום כשהתחלתי לכתוב את הספר. שוב אני
בוכה ברחוב ומכתבים בידי.