"אל תלך עודדי, בבקשה אל תלך!" שרון בכתה על סף הדלת.
"שרון מתוקה תביני, אם כל אחד ישחק לפי האינטרסים של אישתו
המלחמה לא תנצח את עצמה! תאמיני לי, ממש לא בא לי לצאת להלחם
ולהשאיר אותך פה לבד אבל אני חייב את יודעת כמה שאני אוהב
אותך!".
שרון בכתה היא לא ידעה מה לומר היא ביקשה שיבטיח שאם יהיה מצב
חירום וירצו להכניס אותו לשטחים אז שיברח, יחזור הביתה ויביא
עימו שושנה אדומה (סמל אהבתם), "אני מעדיפה לבוא לבקר אותך
בכלא כמה חודשים מאשר כל החיים בבית קברות" שרון מלמלה בבכי
תוך כדי שחיבקה חזק את עודד.
עודד הסיט את  חיבוקה, הביט לה בעיניים, נישק את שפתיה הרטובות
מדמעות ויצא עם מדי הזית של "צבא ההגנה לשלום" להלחם.
שרון נכנסה למיטה הריקה, שכבה כל הלילה מודאגת על הצד של עודד
וחיבקה את הכרית.
בבוקר היא התעוררה לצלצול טלפון שכה ציפתה לו, שרון הסתערה על
הטלפון וענתה "עודד זה אתה?"
קול מציק ענה "לא שרון זאת, דפנה מה שלומך?"
שרון ענתה בעצב "היי דפי, לא טוב"
דפנה ענתה "הבנתי, גייסו אותו, מה?"
"כן" ענתה שרון והתחילה לבכות.
דפנה אמרה "מאמי, אל תדאגי הוא יחזור יפה כמו שהוא הלך"
"נדבר אחר כך דפנה" שרון אמרה וטרקה את השפופרת.
באותו היום עודד לא צלצל ושרון מהצהריים לא קמה מהספה, היא לא
אכלה, לא שתתה ולא רצתה לעשות כלום עם עצמה.
לפתע נפתחה הדלת ועודד נכנס ,שרון צעקה "עודדי" ורצה לחבק אותו
"מ... מה? מה? אתה עושה פה?" שאלה שרון המומה.
"הם רצו שאני אכנס לשטחים , אז באתי לקיים את מה שהבטחתי"
עודד אמר והוציא מכיסו שושנה אדומה.
"כמה שאני אוהבת אותך!" שרון אמרה
"כמה את אוהבת אותי?" עודד צחק
"בוא ואני אראה לך כמה" שרון חייכה כשדמעות של אושר
מלטפות את פניה.
באותו הלילה שניהם ישנו חבוקים ואוהבים כמו בזמנים יפים.
עם עלות השחר נפרצה הדלת ארבעה חיילים נכנסו וניערו את עודד
מהמיטה "אתה לא מתבייש?" אמר אחד מהם, "בוא מהר אנחנו עוד
נספיק להטיס אותך" אמר השני.
עודד ניסה להתנגד גם שרון ניסתה להגן עליו וצעקה, אבל כלום לא
עזר הם היו רבים ממנו.
עודד אמר לשרון "מתוקה כשהכל ייגמר אנחנו נטוס רחוק מכאן אני
מבטיח" ויצא בכוח מהבית בוכה ומבוהל.
המלחמה פרצה וכבר שבוע ששרון לא ישנה היא לא שמעה כלום מעודד,
אפילו לא טלפון אחד. היא יושבת שעות בכל יום ובוהה בשושנה
האדומה שאט אט נובלת.
אחרי שבועיים של חוסר ודאות נשמעה דפיקה בדלת, שרון בחצי אושר
רצה אל הדלת פתחה את המנעול ואז ראתה אישה צעירה, ששאלה "את
שרון?"
"כן" שרון ענתה מבוהלת ובלי נשימה.
"יש לי בשורות מרות בשבילך!" האישה לחשה.
שרון תפסה את הפנים וצעקה "לא... לא... נכון... את סתם אומרת",
שרון התחילה לבכות ולצעוק , האישה תפסה אותה, חיבקה אותה ואמרה
"תהיי חזקה, אני מצטערת עוד גיבור נפל במלחמה על השלום".
שרון לא ענתה רק ביקשה מהאישה ללכת כאשר האישה הלכה שרון נעלה
את עצמה באמבטיה פתחה את ארון התרופות, הוציאה כדורים בלי
לחשוב ונטלה אותם עד אשר התמוטטה על הרצפה.
כמה שעות לאחר מכן צלצל הפעמון בדלת ונשמעו קריאות "שרון זאת
אני דפנה תפתחי את הדלת!!!" אך שום קול לא נענה.
אחרי זמן המתנה ממושך דפנה החלה לדאוג וקראה למשטרה.
השוטרים מצאו את שרון מעולפת על הרצפה וכדורים רבים פזורים
סביבה.
מיד לקחו אותה לבית החולים עשו לה שטיפת קיבה והצילו את חייה.
כאשר שרון חזרה להכרה אחרי מספר ימים נודע לה שהיא בהריון
מעודד ויהיה להם ילד.

כשהתינוק נולד, הוא נקרא על שם אביו "עודד".
וכבר 6 שנים מאז כל שנה שרון ועודדי עולים ביחד לקבר של "עודד"
ומניחים לו על הקבר שושנה אדומה.