אהבתי להסתכל על מבטה הרך שהופנה אלי במין אדישות כזאת, אולי
מין רוגע מסוים.
אתה בתור למרפאת שינים, היא שאלה, בקול רך, כן עניתי, אחרי זמן
מה שלטשתי את עיניי בגופה, ובעייניה העצומות והשקטות.
הבטתי בשקט לכיוון הדלת של מרפאת העיינים והבנתי שהבחורה צריכה
טיפול.
ולאן את, שאלתי, אני מחכה לאחותי, היא מחליפה את דוקטור אלחי
שוף.
הופתעתי אך הייתי בטוח שמכיוון שהיה לה בעיה בעיניים אחותה תקח
אותה למרפאת העיינים והכל יעבור ואם לא עכשיו אז בטח מאוחר
יותר.
הבא בתור, בקע קול מחצי ראש שהציץ מהדלת.
קמתי על רגלי בתנועה חדה, מסתכל על האישה ועל אחותה-מרפאת
השיניים, ושם לב שהם מתעלמות אחת מהשנייה.
שב, אמרה בקול חד וקר והצביעה על הכסא האפור והמשוכלל במרפאת
השיניים.
ישבתי מפוחד, על הכיסא המפחיד, במקום המפחיד הזה.
תירגע אמרה בקול מעוצבן וקר להחריד.
אני לא יהרוג אותך, חבל לי להרוג אותך, יש לך פנים יפות.
אני שאלתי מה היה קורה אם הפנים שלי לא היו יפות, היא חייכה
חיוך שהמיס את הקור שגייסה לעצמה.
ופתאום חזר הקור בליווי של מכשיר מפחיד של מרפאות שיניים.
זה יקל על הכאב, אמרה והתחיל לכאוב לי בשיניים, היא הורידה את
הכיסא בלחיצת כפתור.
התעוררתי בבית חשוך למחצה שהתברר לי מאוחר יותר שהוא שייך
לאחותה של מרפאת השיניים.
התעוררת, שאלה האישה בקול רך, מפתיע ברכותו.
הקול ליטף את איבריי שהיו מכווצים וכואבים, הרגשתי כאילו נצור
בליבי סכינים חדים וכולי מלא בדם, והיא עם קולה האלוהי הופכת
את הסכינים לכפתורים שאפשר לפתוח ולסגור בבגד ופתאום יש הרגשה
שאפשר לנשום, והיא בקולה פותחת את כפתוריי בגדי.
כן, התעוררתי.
אני אסביר אמרה ולרגע גייסה את קולה של אחותה, התעלפת לפני חצי
שעה ומכיוון שלא מצאנו בני משפחה, הסכמתי לקחת אותך הביתה עד
שתתעורר.
הציתה בי מבט של חתולה זכה ולבנה עם עיניים כחולות, חתולה
נדירה ביופיה ונדירה בעייניה למרות שלא ידעתי מה צבעם של
עייניה כי הם היו עצומות כאילו רצו לבכות.
שערה היה שחור מזכיר צמר של כבשים, עיניה היו קטנות ועצומות
כאילו רצו לגדול ולהפתח אך נשארו קטנות וסגורות.
כואב לך משהו שאלה פתאום בקולה הרך, הגב כואב קצת, זה לא
מפתיעה היא אמרה נפלת על הגב, איך בדיוק שאלתי, אחותי הלכה
לרגע  אחרי שהיא הורידה את הכיסא ואתה התעלפת, ותוך כדי התהפכת
על הגב שלך.
אתה זוכר משהו? היא שאלה, את הכל חוץ מאחרי שהתעלפתי ואז כנראה
חזרתי לישון ואת לקחת אותי.
היא הזיזה את צווארה במין תנועה ברבורית וקמה על רגליה היפות,
הארוכות המושלמות.
פתאום התחלתי להתגרות בכל איבריי.
כדי להקל על המבוכה היא קמה וניגשה לשירותים.
אני,החזקתי את ראשי כי הוא כאב כל-כך חזק שרציתי לעצום את
העיניים...
סערה השתוללה בחוץ, והיא חזרה ואמרה, " אתה יכול ללכת אם אתה
רוצה.
אני לא מחזיקה אותך פה, אתה גם נראה לי בריא".
"אם את רוצה שאני אלך למה לא אמרת קודם?".
לגמתי שלוק מהתה החם והחזק שדמה לצבע של קליפת אגוז, משהו לא
נקי ולא מתוק.
תה לא רגיל.
שתקנו והסתכלנו זה על זו כמו שהייתי מסתכל על אימי, ופתאום
שמעתי אותו, את קולה.
קולה החרד של אמי שמבשרת לי שאבא מת, קולה נשבר ושפתיה בקושי
זזות ונעשות דקות, בהירות וחיוורות כמו פרצופה ועיניה הגדולות
שמלאות בנוזלים חמים ומלוחים המציפים אותם, מבשרות שהדבר הנורא
מכל קרה.
והאישה יושבת לידי כמעט כמו אימא.
אך כשאימי האמיתית נכנסת היא ממהרת לעמוד.
שלום, אמרה אימי בקוצר-רוח, "איך לא מצאתם אותי", שאלה את
האישה שעוד לא ביררתי את שמה.
"שמענו שהילד הזה", התעכב קולה ונעשה נוגה, "הוא יתום וגר עם
סבתו", "יתום??? ממי שמעתם דבר שכזה?!", הזדעקה אימי, מבוהלת
ומזועזעת קמטיה התיישרו ונראה שקומתה התארכה פלאים.
"כך אחותי אמרה לי", הצטדקה האישה, ואני הבנתי את השקר.
"הוא יתום רק מאביו, אמו חיה בינתיים" אמרה אמי וציניות נגנבה
לקולה כאילו התעצבנה על זה שקברו אותה.
זה משהו שאני שונא אצלה, אף פעם לא אהבה את אבא תמיד אהבה רק
אותי וגם אהבתה אלי נעשתה מוגבלת, ממגבלות שהיא בעצמה יצרה.
"אני מצטערת אמרה האישה לא הצגתי את עצמי, קוראים לי מיכל,
ולך?"
עידן אמרתי, נורית אמרה אימי בקול קצר רוח, טוב אני צריכה
לחזור לעבודה, אני מבינה שלא תחזור לבית הספר עידן?"
לא, אמרתי.
ואתה מתכוון ללכת עכשיו הביתה?, המשיכה
עוד לא גמרתי את התה שלי.
ראשי הסתחרר והתעוררתי בבית של מיכל כאשר דמעות על פנייה וכוס
תה שהתמלא.
אחותי הייתה פה בהפסקה שלה אבל הייתה צריכה לחזור לעבודה.
תשתה את התה? שאלה, "לא תודה" השבתי.
פתאום הבנתי לקח לי זמן אך הבנתי לבסוף.
ולא יכולתי לעצור את הדמעות, תלך אמרה, תלך לסבתא שלך, אמרה
ובכתה בזמן שהכלב הלבן מסוג הלברדור שלה, ליקק אותה והוביל
אותה לחדרה.
יצאתי מביתה, סגרתי את הדלת והתבוננתי בשלט ביתה:
כאן גרה גליה שטקרצמן.