היי. אני דנה, דנה בירן. אבל אני סתם עוד אחת.
אני בת 20 וקצת, והחיים לאחרונה לא ממש האירו לי פנים. אני
בדיוק משתחררת מהצבא אחרי שהייתי שנתיים מזכירה של איזה מפקד
אידיוט, פיטרו אותי מהעבודה, ההורים שלי היו פרודים ואח שלי
תקוע בהודו.

אבל עכשיו, דווקא עכשיו, הכל מתחיל להסתדר. אמא ואבא חזרו לגור
יחד והיחסים בינהם מצויינים. הם חגגו שבוע שעבר 24 שנות
נישואים. אחי שלח אי מייל מהודו שהוא הצליח למצוא טיסה חזרה
ארצה ושהוא כבר מתגעגע. חבר שלי, בן, חזר מפעילות מבצעית תודה
לאל בשלום. הוא משתחרר עוד שבוע ואני עושה לו מסיבה ענקית, כבר
הכל מאורגן. אני כבר שכחתי מהסיוט של הצבא וההטרדות המיניות
מצד המפקד שלי והתחלתי לעבוד בבית קפה. אני גם מתנדבת בבית
חולים לילדים. אני באה ומשחקת עם הילדים, רק כדי לראות חיוך.

הייתה לי יומולדת רק לפני שבוע, ביום הנישואים של הורי. ארגנו
לי מסיבת הפתעה גדולה בבית קפה בתל אביב ובאו המון אנשים עד
שכבר היה קשה לנשום מרוב החום והאהבה שעפו שם לכל כיוון. מטען
של אהבה התפוצץ באויר באותו הלילה. ההורים קנו לי מכונית חדשה,
אפילו חבר שלי הגיע.

אני מסתכלת על שנות נעוריי ואני שמחה לראות שלא כמו אנשים רבים
אחרים, לא בזבזתי אותן. תמיד התנדבתי ותרמתי לקהילה. קשישים,
ילדים, נשים מוכות. החדר שלי מפוצץ בתעודות הערכה. אני שמחה
לראות שהעלתי כל כך הרבה חיוכים ועזרתי לכל כך הרבה אנשים. אני
לא אפסיק עם זה לעולם.

לעולם זו מילה גדולה, לא נראה לכם?
אנחנו בקושי יודעים מה יהיה מחר, עברתי כל כך הרבה תהפוכות
בחיי לאחרונה שאני לא יודעת מה יקרה ברגע הבא. לעולם זו מילה
גדולה, משתמשים בה בני נוער מאוהבים, חתן וכלה ביום נישואיהם,
בכעס, בעצב. לעולם זו מילה גדולה - גדולה מידי.

אתמול הלכתי עם ההורים למסעדה בעיר, המסעדה האהובה עלינו,
לחגוג את יום הולדתי ואת יום נישואיהם. ישבנו, צחקנו, שתינו.
לכמה רגעים שכחנו את ההתרעות החמות וההתראות הממוקדות ובלי ספק
שכחנו את ההתרעות החמות ממוקדות. שכחנו מהמחסומים ומהמאבטח,
מהסכם שלום והפיגוע של אתמול.

אבא סימן למלצר להביא את החשבון אבל הוא לא הספיק. המחבל נכנס
למרכז המסעדה, חיוך גדול נפרש על פניו וחשף שיניים שחורות
מסיגריות. ישבנו כמה שולחנות ממנו. אבא שלח יד לאקדחו אך ניצוץ
העיניים של המחבל, וניצוץ מטען החבלה הקדימו את אבא - לעולם.

כבר לא יהיו תהפוכות בחיי, כבר לא אראה את אחי נוחת בארץ, כבר
לא אתבע את הבנזונה מהצבא על מה שהוא עשה לי, כבר לא אתאהב,
כבר לא אכנס להריון, אוליד ילדים, אתחתן, אלמד, לא אחיה -
לעולם.

למחרת הופיע תמונות המוות של שלושתינו בעמודים הראשיים של
העיתונים החשובים וכמה מודעות אבל עיטרו את הכניסה לבניין.

אבל אני רק עוד אחת.
עוד קורבן.
עוד נערה שסיימה את חייה לפני שהחלה אותם.
עוד מצבה בדרך לשום מקום.
עוד קורבן של הטרור הלא נפסק.
עוד דם הנשפך ללא עוול בכפי.
עוד תמונת מוות שתשכח מחר.
עוד מספר לסטטיסטיקה הנוראה.
עוד הלוויה שיצלמו לחדשות של הערוץ המקומי.
עוד משפחה הרוסה.
עוד חיים שהלכו.
עוד דמעות שנבכו.
עוד אחד, אחת מני רבים.