31/3
למרות שגבריאל עישן כבר 3 סיגריות והוא משתעל מספיק חזק כדיי
לגרום לסופה בינונית פלוס באיזה כפר בצפון אירלנד, הוא שלח את
ידו פעם נוספת אל עבר קופסאת המלבורו. בהבנה מהירה שהקופסא
ריקה הוא העיף אותה למטה (מה שהיה גורם ישיר לכך, שעוד דוס
התחיל להאמין שהוא קיבל סימן מאלוהים) ונעמד על רגליו.  מאז
תחילת  האינטיפאדה היתה לו הרבה עבודה שמה למעלה. כל יום סטוק
של אנשים חדשים, ומי אם לא הוא צריך להפנות אותם ליעדם הסופי
(שלווה תמידית או ייסורי נצח אצל אחיינו המאומץ של אלוהים-
יהורם גאון).
בצעדים איטיים הוא הלך לאולם הכניסה,מועד לרגע על פנס התאורה
שנשאר שם מאז צילומי הפרסומת ("ביישן?") .
בדממה, כאילו הוא לא יודע מה מצפה לו שם, גבריאל הדליק את
הטלויזיה על ערוץ 2. צרחות וזעקות מילאו את האולם הדומם שכל
מלאכיו פרט לגבריאל עזבוהו.
עוד פיגוע, הפעם בחיפה.
דפיקה חלושה על השער גרמה לגבריאל להתנתק מהטלויזיה ולתת את
תשומת לבו לגבר נמוך הקומה שעמד שם בעוד חיוך מלא שביעות רצון
שפוך על פניו.
פתיחת השער היתה מלווה בחריקה עזה וגבריאל חשב לעצמו שהוא חייב
לתפוס את אלוהים לשיחה בארבע עיניים על מערכת הפעלה חדשה לשער
(הוא שמע שווינדוס XP ממש טוב, למרות שהוא לא ממש התלהב לעשות
עסקים עם ביל גייטס מאז שהלז מכר את נשמתו).
הגבר, כהה עור ומלווה בלבוש חסר טעם בצורה שהפתיע אפילו את
גבריאל נכנס לתחום האולם.
גבריאל הניד ראשו (38 מעלות לכיוון דרום-מזרח) ולפניו הופיע
ספר זהוב. עיין בו לרגע ולאחר מכן פנה אל האיש-"לאן אתה?"
-"לשבע הבתולות כמובן" ענה הלז במבטא ערבי כבד.
בניד ראש נוסף נעלם הספר והאיש. הספר חזר למקומו והגבר נידון
לשמיעת שירי ארץ ישראל מעתה ועד עולם.
אנשים נוספים החלו להופיע ועד שגבריאל סיים איתם היה כבר ממש
מאוחר.
הוא החליט לקחת הפסקה ולקפוץ לאיזה בית קפה קטן.
הקפה היה זול (כי זה המקסימום שגבריאל יכל להרשות לעצמו. השעות
הנוספות לא השתלמו כ"כ), אבל החברה היתה נעימה, והבחורה עימה
הוא דיבר ממש מצאה חן בעיניו.
לפתע נשמע פיצוץ עז, ובית הקפה נמלא אור וחום.
סירנות אמבולנס קרעו את הדממה הרוגעת של העיר.
צוותי משטרה ומה לא הופיעו והחלו לרוץ בכל מקום.
הדבר היחיד שעלה באותו רגע במוחו של גבריאל היה-"שיט, חזרה
לעבודה. המניאק שקטע לי את השיחה מקבל הפעם עונש כפול".