הדמעות מתגלגלות מעצמן, דמעה אחר דמעה- בשצף מים גועש.
מדוע?! זאת שאלה טובה.. אפילו מצויינת גם אני תוהה לעצמי בעוד
שאני מנסה ללחוץ על איזו נקודה שתעביר לי את המצב רוח הקודר
הזה. הבעייה היא שאני לא ממש יודעת מה הבעיה ואם לא יודעים מה
הבעיה אי אפשר לפתור אותה או להסביר לאחרים. אני רק יודעת שאני
לא מרוצה- אבל באיזה זכות בדיוק- אנשים במדינה הקטנה הזאת מתים
בקצב של הפינקים שהיו לי- סגורים בתוך כלוב והורגים זה את זה
במלחמה טריטוריאלית, משפחות שלמות מתפרקות ונהרסות תוך שניות
ולי יש זמן לבכות על כלום על דברים קטנים שלא מסתדרים- בהשוואה
שכזאת הצרות שלי כ"כ קטנות. אבל לעזאזל! הם הצרות שלי מה שהופך
אותן להרבה יותר משמעותיות מכל דבר אחר. ואם בא לי לבכות
ולהיות עצובה זו זכותי, לא כן? הרי כל העניין על זכויות הפרט
ועל להיות בן אדם דוגל באגואיזם ודן בייחודיות הפרטיות של האדם
שלמעשה אינו חייב לחיות ע"פ כללי החברה ורצונותיה- ובכל זאת
כמעט בלי יוצא מהכלל אנשים מושפעים מהחברה וחיים ללא שום
יחודיות כלשהי אלא בדיוק להפך בניגוד לכל הזכויות אנשים מנסים
להידמות זה לזה ומפחדים מהשונה, מהזר הבלתי מוכר לעינינו הצרות
ולמוחנו המוגבל.
כל המצאה חברתית מייד מחייבת את כולם לעבור דרכה ואנשים
מחוייבים להכניס עצמם לתוך מסגרות שחורות ומרובעות כדי שהחברה
תכיר ותכבד אותם, כשלמעשה למי אכפת? מסתבר שלכולם!
כאשר ילד גדל מחנכים אותו לשני עקרונות סותרים בתחלית העניין-
מצד אחד מחנכים אותו שמה שהוא יעשה מכובד והוא צריך לפעול ע"פ
תחושותיו ורצונותיו. מצד שני רובם כבר מגיל שנה מכניסים את
הילד למוסדות ומדכאים כל רצון יציריתיות מצדו. מה הפלא שלעם
הזמן יותר ויותר אנשים משתגעים מהמסרים הכפולים?!
ככל שהאדם גדל נעלם לו הרצון להיות יחיד ומיוחד והוא נטמע
בחברתנו העטומה לתחושותיו ושביום מן הימים תחנוק אותו לטובתה
הבלעדית. שהרי הוא ממשיך לתוך הגן שמלמד אותה על שיויון- עוד
ערך כפול ,  אנשים לא שווים וגם לו רצו לא יכולים להיות - כל
אחד בעל תכונות ושאיפות מסויימות שעימם הוא יגיע למקומות שונים
אז איך אפשר לחנך אותו שהוא דומה לאדם אחר- שהוא זה הוא?!
לאחר מכן הוא פוגש במוסד הגאוני בית הספר שדורש ממנו להפוך
למכונת ציונים ומלמד אותו לשפוט אדם ע"פ הישגיו או במילים
אחרות ע"פ הצנצנת החברתית בלבד משם לגוף הדיטטורי הצבא-
ולקינוח מתחילים לעבוד לשאר חיינו. רוב האנשים אינם מרוצים
מהעבודה שלהם וכך הם מבלים את חייהם בשיעמום ובחוסר הגשמה
עצמית ומעבירים זאת לדור הבא.
אז מה הפלא שאחוז החולים בדיכאונות גד כל שנה ושלי כבר נמאס
מהכל- מהחיים שבין מבחני הפיזיקה למתמטיקה. איזה טעם יש לחיים
אם אי אפשר לעצור ולנוח קצת מהכל עם חייבים תמיד לרוץ לדבר הבא
כדי לא לאבד את הקצב של כולם. זה כמו להיות בטיול וללכת כל כך
מהר שצריכים להיות שקועים רק באדמה שמתחת לרגליים כדי לא
ליפול. איפה החלק של ההנאה בכל העניין? שההיתי קטנה חשבתי
שבחיים אתה אמור לעשות כל מה שאפשר כדי להנות וכיום אני יודעת
שזה עוד מסר כפול ומוטעה ושאני בסה"כ יצור קטן חסר משמעות
במערכת גדולה ומשומנת שפועלת מהר והיטב ושכל יצור חריג בה נופל
ונפלט מן המערכת. אז שלום ולא להתראות- שכן אני כנראה הולכת
לעשות בקרוב קפיצת ראש מהמערכת היקרה שיצרתם בשבילי!