הסתכלתי בחזרה על הבחור שהביט בי מעבר למראה. זה לא הייתי
אני.
זה היה אני ישן יותר,הגירסה הקודמת, האני הקודם, או איך
שלעזאזל קוראים לזה.
אמרתי לו: "תלך מכאן, אני לא צריך אותך יותר",אבל הוא לא חזר
אחרי.
הוא הניע את שפתיו כמו שאני הנעתי את שלי,אך לא הוציא שום
קול.
"מין התחכמות מטופשת",חשבתי לעצמי,"באמת הייתי כזה".
כבר הגענו לקומת קרקע.המעלית נפתחה והשכנה שאני הכי שונא
נכנסה.
היא הביטה בי מבט מוזר ולחצה על כפתור הקומה שלה.אח"כ היא
הסתכלה על ההשתקפות שלה וסידרה את השיער.ההשתקפות שלה היתה
יותר ממושמעת משלי וכל מה שהשכנה עשתה,ההשתקפות עשתה בלי שום
תלונות.
אח"כ היא יצאה.
נשארתי במעלית לבד עם הגרסה הקודמת שלי שמסרבת לעזוב. המאוורר
כבה. לא לחצתי על שום כפתור.
"בשלב מסויים ימאס לו",חשבתי,ובאמת אחרי רבע שעה חסרת תזוזה
הגרסה הקודמת שלי, על כל עקשנותה,פשוט הלכה.
 האור נכבה."כאן אף אחד לא יגלה אותי",חשבתי.
   שברתי את המראה ונכנסתי.האזעקה הופעלה.
      יותר מזה אני לא זוכר.