יפה שלי, אם רק הייתה נותנת לדבר..
כמו שער נעול, אני שותק ומוותר..
כמעט ריצה עונשו בעוון הכמיהה,
ולא נמצא זכאי מפאת אי ידיעה..

נגעה בי בדימיון, שלוש נשימות..
באש שרפה אותי, לקול  אנחות רועמות..
תמיד אמרה שהוא אינו מכיר, אינו מוכר..
אבל בלילותיינו שוב נזכר..

מאז עברה תקופה, והפצעים עוד פתוחים..
חלון את מגיפה.. אבל היינו מחייכים..
כמו ספינה טרופה ..שקענו בין שיחים..
נתנו אהבה.. בין שינייך זוג פרחים..

היינו מול הים, דמעות של אהבה מוחים..
בודד, בחדר מהרהר.. הגם עכשיו אנחנו יחד בוכים?