[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אז תגיד, איזה חוש הכי חזק אצלך?" כחכח זה שישב בגבו אליו
והתעסק בידיו במשהו.
הצעיר ניסה לגמגם משהו מנומס ועוד לפני שהספיק המשיך ההוא "נו,
זה שאתה חושב שיחזיק הכי הרבה זמן. זה ש... ישרוד!" קרא בחיוך
מריר. הצעיר לא ידע אם הוא אמור לענות ברצינות, אבל האיש המשיך
בלי לחכות לתשובה.
"בוא נראה, איזה חוש איבדתי קודם? נדמה לי שזה היה חוש הטעם.
אתה מבין, לאט לאט שכחתי פשוט מה הטעם של הדברים בעולם.
בהתחלה, זה היה בגלל שהאוכל נעשה תפל ואפילו לא מבושל. אחרי
שנגמר הכסף ואשתי מכרה את כל מה שהיה לנו. אחרי שהשאר נבזז
ונלקח יצאתי החוצה וחיפשתי שאריות. הייתי מתגנב מחוץ לגטו
והולך לרבעים העשירים של העיר. מאחורי הבתים הכי יפים ומוארים
הייתי מוצא שפע שאריות- שיירים של כרבולות ורגליים, קליפות
עבות וראשי כרוב רקובים. אחר כך גם לזה התרגלתי ואפילו כשנגמרו
היציאות מחוץ לגטו היינו יושבים ואוכלים מהמרק שאילתרה אישתי
מקליפות וצמחים בלי להתלונן. אבל חוש הטעם שלי אבד ביום אחד,
ואחר כך פשוט לא הרגשתי בו צורך יותר."
הוא עצר והביט מעליו, ממצמץ ונושך את שפתיו.
"אתה מבין, יום אחד היינו בחדר אשתי ואני עם התינוק שלנו.
יצורון קטנטן וורוד. בכיין קטן כזה!" הצעיר חייך אבל קפא כשראה
שבן שיחו כובש את פניו בידיים.
"שני חיילים גרמנים פרצו את הדלת, דחפו את שכנינו מן החדר
השני כשהם צווחים בשפתם הנוראה ומחפשים אחר מישהו או משהו. רוב
דיירי המקום הזה- עשרים איש בדירת שלושה חדרים, מצטופפים
בלילות על משכבים משותפים- לא היו בבית באותה שעה, וכנראה
שהגרמנים חיפשו את בנה הצעיר של אחת המשפחות. מכל מקום, הם
הפכו את הרהיטים ודקרו את הקירות, רוקעים במגפיים מסומרים
והורסים כל מה שנקרה בדרכם. הנשים נקבצו בפינות, פועות
ומייללות. כמובן שבני החל לצרוח ואשתי ניסתה לשווא להרגיעו
כשהיא מערסלת אותו בזרועותיה ומנשקת את פניו.
אח! הפנים החלקות ההן. כל פעם שהייתי מתקרב אליו הייתי מריח את
ריחו החלבי, מרפרף בזהירות בשפתיים על השיער הדקיק והפנים
הורודים למרות תזונתו הלקוייה ורעבו המתמיד. הייתי מרגיש את
הטעם המתוק של לחייו והריר הנוזל משפתיו הרטובות."
הצעיר הביט, מפחד לחייך או לנחש את סופו של העולל.
"הגרמנים הנזעמים בעטו באשתי המבוהלת ותלשו את הילד מידה,
קיללו שוב ושוב והשליכו דברים מסביבם. הקטן צרח וצרח, נעשה
כולו אדום וחסר נשימה. ואז אחד מהם קרע אותו מידי השני והחזיק
בשתי רגליו כשראשו כלפי מטה. בזמן המשחק הזה אשתי רעדה ונהייתה
יותר ויותר לבנה. הגרמני צעק על התינוק שישתוק, כשהוא מנער
אותו ולופת את קרסוליו הזעירים בכל הכוח. התינוק, שעכשיו ראשו
הקטן והלחוץ האדים עוד יותר בגלל מצבו ההפוך, הגביר את צרחותיו
וממש זעק אותן לתוך פרצופו של הגרמני. בחמת זעם שלא תתואר הרים
הגרמני את הילד לגובה פניו וצרח משהו, ואז הוא פישק את
זרועותיו לרווחה כמו אדם שמתמתח בבוקר. הוא קרע את גופו של
התינוק לשניים כמו קצב שמפרק תרנגולת והשליך אותו בשאט נפש אל
הקיר שממול.
בכיו של התינוק התחלף עכשיו ביפחותיה המזועזעות של אשתי. היא
קוננה בצעקות גרוניות כשל חיה, מטיחה את אגרופיה בחזהו של
הגרמני האדיש. הוא הדף אותה מעליו ושניהם יצאו מהבית בבעיטות
וטריקות. הרמתי את ילדי הדומם מהרצפה שנמרחה בדם, כשאני מנשק
את פניו ובוכה, מפחד להביט אל אשתי הנראית כמו מתה מהלכת. הטעם
האהוב והמופלא של היונק הקטן שלי החליף את מתיקותו בטעם דם
חמוץ, שהיה הדבר היחיד שרטט ופעפע בגופיף הזה.
אז איבדתי את חוש הטעם שלי. זו הפעם האחרונה שאני זוכר שלשוני
השתמשה ביכולת לחוש טעם."

הוא שתק, נועץ אצבעות זו בזו עד שנעשו לבנות. אך מיד המשיך
בדבריו כאילו יש בראשו תסריט ששינן מראש והוא מדקלם את התפקיד
בכישרון אך ללא מעורבות בתוכנו.
"את חוש הראייה איבדתי בדרכים, כמו נוסע שמאבד מזוודה. הוא
מסתדר בלעדיה ומאלתר לעצמו חפצים חדשים, אבל נדמה שלעולם היא
תחסר לו והוא יתהה ויתעה בלעדיה."
הצעיר הביט משתאה ומבוהל מנימת הדיבור האדישה, השפיל את עיניו
והמתין להמשך הדברים.
"בודאי ידוע לך איך הגענו למחנה. הועמסנו כמו כולם על הקרונות.
נכנסתי בין הראשונים, או יותר נכון הושלכתי פנימה בין
הראשונים, כך שבזמן דחיסת האנשים פנימה נדחקתי לפינה האחורית
בקרון. והאנשים נקבצו עוד ועוד, והאור הלך ופחת, עד שנעלם כמעט
לגמרי עם דחיפת הדלת ונעילתה. בתחילה עוד זיהיתי אנשים בין
הפרצופים שסביבי ומתחתיי. פרצופי נשים- מבוגרות מאופקות, אמהות
חרדות בעיניים דומעות, צעירות רעננות בגבות עקשניות. פניהם של
גברים- מהם מהוססים ונושכי-שפתיים, מהם מנסים להראות אחראיים
ובוטחים. וילדים- חושפים לוע בבכי, מחייכים בעקבות רמאויות
מרגיעות של הוריהם, ממלמלים מחשבות של ילדים ושירים קטנים
לעצמם.
ברגע שהאור נחסם והרכבת החלה לנסוע, היה נדמה לי שאני מתרחק
מחיי. עם כל שקשוק התקדמות של הרכבת השארתי מאחוריי עוד זכרון
עליז. עוד תמונה מחיי עד עתה. היה נדמה לי שהתמונות השמורות
במוחי נופלות החוצה ונושרות על הפסים בזו אחר זו: תמונת אבי
ואמי מלבישים אותי בילדותי לקראת מסיבה, שבילים שטיילתי בהם
בהרים, תמונת אהובתי מימי בית הספר המפריחה לי נשיקות באויר.
עם הזמן ירד הלילה ואפילו החרך שבדופן הקרון חדל לסנן בעדו את
האור. תחושת העיורון שלי התעצמה. צנחתי מכווץ בפינת הקרון,
אוטם את אוזניי לבכי, לקריאות והתחנונים הבלתי פוסקים, ללחישות
התפילה ולזעקות שנבעו מכאב אמיתי על רגל שנרמסה או מרפק שנדחף
בחושך. לא ידעתי אם עיניי עצומות או פקוחות, אם אני ישן וחולם
או ער והוזה את הכל. הרגשתי שמוחי הולך ומתפורר והופך לריק
שחור ואטום. כאילו האריחים נושרים ממנו ומשאירים לוח חלק
וחשוף.
גם כשהוצלפנו החוצה מהקרונות, בדחיפות וצעקות, נקרעים לכפור
שבחוץ, לא ראיתי את הנעשה סביבי. לא את הגופות שנזרקו החוצה,
לא את טפטוף השתן והצואה מקרקעית הרכבת, לא את עקבות הכלבים
הנובחים בפיות מקציפים והולכים מצד לצד ליד הרציף. אפילו מהשלג
לא הסתנוורתי, או מהזרקורים שבלשו את הגדרות."

הצעיר חשב איך זה לא לראות. כלומר להסתכל, אבל לא לראות, להביט
ולא להבין. כמו מבעד גשם או בחלום. הוא הצטמרר והעז להרים
עיניים לדובר שמולו. אבל נראה  שהוא נמצא בעולם רחוק וזר, שאין
לאיש כניסה אליו. כשנחו עליו עיני הצעיר הוא הצטמרר בעצמו
וניגש לסעיף הבא במשימתו, כמי שמשנס מותניים לקראת עבודה,
מרחיק את הרהוריו בביטול ואומר לעצמו שעליו לעשות את הנדרש.
"אוזניי התרגלו להיות קשובות רק בשעת הצורך." פתח והכריז. ואז
עשה הפסקה וסידר לעצמו את ההסברים שעמד לתת, מתלבט איך להעביר
את מטענו למאזין.
"אתה מבין? עם הרעב המתמיד והכאבים הגופניים היה עדיף לחסוך
אנרגיה. וממילא לא רציתי לשמוע שום דבר, שלא לאמץ את התודעה
לתרגם בפנים את מה שנכנס מבחוץ. הרעשים חזרו על עצמם כל כך, עד
שתפסו כל אחד את מקומו על המדף אצלי בראש ברגע שנשמעו.
בבוקר עם צפירת ההשכמה הכריז הרמקול פקודות צורמות בגרמנית.
אחר כך נשמעו הרטינות והאנחות של הבוקר, הזירוזים ההדדיים
וההתנגשויות. לאורך כל שעות היום היו הגניחות תחת המשאות
הכבדים, קולות רגליים מבקעות את השלג בצעדים כבדים ושוב פקודות
בגרמנית והצלפות שוטים.
רק בזמן הארוחה השתרר שקט. אם היית רואה את התור היית חושב
שאתה בסרט אילם. היית רואה ציפורניים שורטות והשתחלויות
ערמומיות לטור, היית מצפה לשמוע מצמוצי שפתיים מהשלדים המלקקים
את הספלים בכל הכוח, קורעים עיניים לגלות עוד כתם מרק על דופן
הכלי. אבל לא- היה שקט מוחלט ומיואש. אולי מפחד לעורר מהומה
שתרגיז את הזקיפים הגרמנים, השואפים כל כך לסדר מוחלט בכל דבר.
אולי מתוך נסיון להיות אנושי בשעה מקודשת ונדירה זו של ארוחה.
אולי פשוט בגלל ההתרכזות בצרכי הגוף- שברגע שנודע לו על האכילה
הקרבה  השתוקק רק לכך, מרוכז במאמץ שקט ועילאי.
בדרך חזרה מהעבודה שוב היו הדשדושים בשלג, גרירת הרגליים
הפצועות והנפוחות מקור. מידי פעם הצלפות ונביחות כלבים כלפי
הטור הצועד, למניעת השתמטויות ומעידות. פעם פעמיים נשמעו גם
יריות מדוייקות כלפי מי שניסו לברוח ונראו רצים באיטיות ליער,
כושלים עוד בצעדיהם הראשונים וצונחים בייאוש כשהכדורים פוגעים
בהם.
אבל הקולות שתפסו את רוב המקום בתוכי היו אלה שהכריזו את המספר
שלי. במשך היום כולו הוא הדהד וחזר בצורות שונות בראשי. כמו
ילד שנשלח למכולת ומשנן את רשימת הקניות, מתאים את הפריטים
לצעדיו על המדרכה. שוב ושוב, הברה אחר הברה, הכה המספר שלי
בראש. זה היה כוח חזק ממני. זכרתי אותו היטב כמובן, וגם אם
שכחתי יכולתי להעיף מבט בזרוע, ובכל זאת הוא התנגן לי בגרמנית
בכל פעם שנשמתי.
נכנסנו בזה אחר זה בשער, צועקים בכל הכוח את המספר. התפלאתי
תמיד כמה הקריאות האלה דומות לקריאות ניצחון עולצות של נערים,
או להכרזות של מפקד חסון מול המחלקה. הופתעתי לשמוע את המספר
נשאג מגרוני בכוח שחשבתי שאזל ממני לגמרי. אבל צעקתי אותו, כמו
כולם, במלוא גרון, ספרה אחר ספרה בפה פתוח, ממהר לפנות מקום
למספר שאחריי. והמספר המשיך לרחף בראשי, כבד ומיטלטל בתנועות
ספוגיות. בולע בתוכו כל צליל אחר, צורם ומקפיא ככל שיהיה."
הצעיר כבר ויתר על כל רצון לדבר. אמנם נולדו בראשו שאלות, עוד
אחת ועוד, אך הן צצו ונמוגו במהירות, כמו בועות סבון. הוא חש
שאיבריו מתקשחים, גפיו נרדמו וכולו נעשה כבד ועייף, מאובן.
גם האיש דיבר במאמץ ונראה עייף, אבל השתדלותו נראתה מעורבת
בבוז. הוא סיפר את סיפורו המתמשך אבל ויתר מראש על הרחמים או
הצנזורה מפני מי ששומע. כאילו ידע שממילא אף אחד לא יבין את
הנאמר ולכן הוא יכול לדבר כאוות נפשו, לקלף את סודותיו ולערטל
אותם בלי בושה ובלי שיקבל משוב כלשהו.

"כן, הרגשתי בדיוק כמו שאתה מרגיש עכשיו. קהה ומנותק. ולמרות
זאת המשכתי לזוז. למרות התחושה הודאית כל כך של המוות המשכתי
לחיות. ולמרות שנפשי נאטמה לחלוטין וסגרה את כל חלונות התודעה
שלי באופן הרמטי, הגוף המשיך לצעוק את קיומו בכל רגע.
ולא רק הכירסום המתמיד מבפנים, הרעב שהפך לכאב איום ומשתק
כאילו נפער חור באמצע הגוף. אלא התאים הקטנים והנימים שהתעוררו
כולם בכל שנייה. הגוף הדואב הזכיר לך את מגעו עם העולם תמיד.
המישוש והמגע הם חוש שרציתי לאבד! רציתי שלא לדעת, לא להרגיש,
להרדים את החיישנים שלי. אבל הגוף שלי רצה משהו אחר.
וכך, בניגוד לרצוני, הוא חש את הכאב ושתת דם בכל פעם שגבי
הוצלף או ראשי הוכה בקת רובה. הוא זעק את הכאב של בועות הקור
בידיים וברגליים, את השלפוחיות שנוצרו וצרבו עם כל צעד וכל
נגיעה. הוא הקפיא את פניי בהצלפות-רוח תמידיות על עצמות הלחיים
ששום בשר לא הגן עליהן או על חלקי השלד האחרים שלי. רצונו של
גופי היה כל כך חזק עד שאפילו בלילה כשהצטופפתי על הדרגש עם
שאר הגופים הרזים והחמים, וגם אלה הקרים שלא שרדו את הלילה,
אפילו אז יכולתי להתגרד בגלל כינים קטנות ופרעושים שטיפסו עליי
בשיירות. עד שאפילו יכולתי להרגיש את הזיפים צומחים על ראשי,
והם קשים ודוקרים וטורדים את שנתי. ולמרות שהתאמצתי בכל הכוח
להתעלם ולהתגבר כדי לא להגיע למרפאה הארורה, עדיין הציקו לי
היבלות וכוויות הקור כל הזמן. גופי מישש את העולם בלי הרף ולא
הניח לי לשכוח אותו."

"ושם, בדרגשים ההם, כשנדחסנו עוד ועוד גופות עם עיניים בוערות,
הרחתי את המוות. הוא התגנב וזחל על קורות העץ, הסתנן בסדקים
שבין הקירות לגג יחד עם הרוח הקרה. הוא צחקק בחולומות הטרופים
שלנו ושאג ברמקולים בגרמנית.
הוא היה בכל. בנשימת המחלה המתפשטת מכל עבר. סמוי ומחלחל ואז
מתגלה במלוא צבעיו המבחילים. חולי הטיפוס ומוכי הגזזת שסביבי
הפיצו את צחנתם המתוקה, את הבלי הרקב המרחפים. חולי הדיזנטריה
הפרישו הרבה יותר משהכניסו לגופם, אפופים באדים מסריחים
ומתבוססים בצואתם, שריחה עמד בצריף יחד עם ריחות הגופים השונים
המקובצים יחד ועם ריחות הזיעה החמוצים מעבודה מאומצת ומפחד
תמידי.
בחילה היכתה ודהרה בתוכי כל פעם שאויר חדר לריאותיי, בכל פעם
שנשמתי ומצמצתי בעיניי. היא החלה בקרביי, שועטת מעלה אל חזי
ומאיימת לפרוץ החוצה בכל רגע. הסיבה היחידה שאצרתי כוח לעצור
בעדה הייתה המחשבה על כך שרעבוני יתגבר אם גם המעט הזה ייפלט
מתוכי.
גם כששהית מחוץ לצריף עמד תמיד באויר העשן המחניק ביותר, שנשמת
אל תוכך בגועל ובחוסר-ברירה. הוא היתמר מעלה בקלות ונינוחות
שקינאנו בה לא פעם, אך הותיר משקע של ריח מלוח סביב כל תחום
המחנה. ריחן של עצמות נחרכות, של בשר צלוי עד אפר, של גחלי
נשמות לוחשות עצמן החוצה, משוחררות סוף סוף ונטולות חושים.
הריח הזה היה שם בכל זמן ובכל מקום. בכל בוקר כשהתעוררת הוא
מיהר לזעזע את הווייתך כבר בנשימה המודעת הראשונה. מזכיר את
עצמו שוב ושוב ועל ידי כך מחדיר להכרתך את היותך במקום ההוא.
עוד ועוד. תמיד. כל עוד תחייה, תהיה במקום ההוא, עם ריח העשן
הקל ההוא, יום יום. לכל שארית חייך."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בו!! צעק יעקב
פופק הגיבור.
אוסמה בין לאדן
השיל מיד את
סנדליו וברח אל
המדבר בצעקות יא
וולי יא וולי.


מתוך הספר
"הרפתקאות יעקוב
פופק בקבול" מאת
פקיע קבפו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/4/02 3:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלה בר-גולדג

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה