סעדתי אותך
על מפתן ימייך
אשר היו ספורים
כחול הימים.
לו ידעת כאב
בכי ודמי
היית רואה את אשר
כה כאב בתוכי.

רחשו בי, רעדו,
לילות ילדות עקוצה
ואת בכותונת-
פסים לה שלושה,
היית כועסת על כלום
חזותך כה מרה
לו רק ידעתי אז
כי בליבך אהבה.

המלחמה של אז נתנה אותותיה
הרדיו הקריא שמות אבודים.
את חיפשת,
רק אבדת
מול ים הדמע
ואני בצד,
רחוקה מלהבין.

גופך נאכל, אט, אט
כך ברוגע,
נישמתך מעולם
לא על תקן בריאות.
גם שם על מיטת החולים
כה זועפת,
לא ידעת, לא לרגע
לאמר לי תודה.

סעדתי אותך
בסוף ימייך
כשבחוץ שמש ראשונה
של קייץ לוהט,
חזרתי הביתה
להיות שוב לאמא,
מותירה מאחור
את הלילות ההם.




1.4
לאמי, האהובה.
מהקצת שקיבלת- הענקת לי המון
ואין ביכלתי לאמר תודה על הכל,
זה לא יספיק.