אנני ביגו מרחוב גנגו אמרה שהוא שר יפה,
אמרה שהוא צריך להיות זמר ולא רופא
ברקע ג'וזפין בייקר, Mon pays et Paris, mon pays et Paris,
בפאריס, בשנות השלושים, בבתי הקפה.

הוא התחמק, התלבט, לא ידע אם זה באמת.
ידע, אבל לא הודה. כי מה תגיד אמא? היא תגיד שזה חטא.
שזו כפירה. שהיא אף פעם לא תהא יהודיה כשרה. בזמנו זה נשמע לו
נורא.
בזמנו זה נשמע לו נורא.  

הוא חזר. היא נשארה. הבטיח לכתוב והיא קיימה.
הלך לצבא. השתחרר. נפתחה מלחמה.  
יהודים למרכז הבמה. יהודים למרכז הבמה.
ניצל במקרה. איבד את אחיו. דאג לשלומה.

ניסה ליצור קשר, אבל היא נעלמה.

כתב מכתבים, שלח חברים. ברחוב גנגו לא יודעים.
אנחנו לא מכירים. אנחנו לא מכירים.
רצה לחפש אחריה, אבל לא נתנו לו לצאת.
אולי היא ירדה למחתרת? אולי היא בכלל נשואה?
אולי היא חושבת שמת?

שנים הוא חיכה לבסוף נאלץ להודות
שבכלל לא היה צריך לחכות.
התיאש, התאהב ברופאה, הביא לעולם שתי בנות.
הוא שר להן על שתי אהבות.
הוא שר להן על שתי אהבות.

היה. נגמר. אישתו נפטרה. הבנות כבר גדולות.

הוא מעוות את שפתיו, משלב זרועותיו, מסית כובעו מעל לעיניו.
מה זה משנה עכשיו?
מסית מעל עיניו כובעו  
מה זה משנה עכשיו, איפה היא אנני ביגו?