יום אחד הלכה ברחוב עם עצמה וחשבה על שיר ששמעה במקרה.
היא תהתה אם קיימים אנשי גשם במציאות שלה והיכן הם יכולים
להסתתר בכל פעם שהיא כל כך זקוקה להם.
אם לא היתה שרויה במצב רוח כה מהורהר אולי היתה שמה לב למנקה
הרחובות הזקן שנד לעברה עם הראש. אולי אפילו היתה אומרת לו
שלום. מחייכת אליו.
לא.
הוא השפיל ראשו בעלבון לאחר שחלפה על פניו. כבר היה רגיל
להסתיר. להצניע. טיפת גשם צלולה זלגה על כנף מעילו מעלי העץ
תחתיו טאטא בהתמדה ובתחושת השפלה את רחובות עירה. הוא לא טרח
לנערה. מה הטעם? היא כבר היתה חלק ממנו. חלק ממנה. חלק מעולמו
המוכר לו. ובדיוק כמו כל שאר האנשים הבודדים בשעות המהורהרות
של הבוקר ידע שהוא חייב לשמור עליה. להיאחז בה חזק חזק שלא
תסחף לה עם הרוח ותאבד בה. שלא תצליח לאבד את עצמה.
והיא...היא כבר המשיכה הלאה. לא מנחשת את קצה מטרתה. מטרתו.
אדישה לכל הדואגים לה במעילייהם הצהובים. נסחפת. לא חושדת לרגע
שימשיכו לחכות לה בסבלנות. נחבאים בצללים בפינות הרחוב ומאחורי
שיחים נמוכים. לעתים פורצים במרוצה מטורפת אל עבר היעד הבא.
היא שקועה מדי בעצמה. ככה אומרים. ככה היא חושבת. ככה הכי נוח
לה...להתעלם. להיעלם.
אנשי הגשם ימשיכו לחכות. לקוות. אולי יום אחד היא תרים את
הראש. אולי יום אחד היא תחייך. אולי לא. הם מתכווצים
במעיליהם.
יהיה בסדר..