תסתכל עליי כמו שהיית רוצה שאני אסתכל עליך.
מה אתה רואה? את עצמך? את איך שהיית רוצה להיות?
אני אולי לא רואה את החזרי האור מגופך אבל כל החזר אור מהנפש
שלך אני קולט מצויין.

אולי זה מצער שבן-אדם שמסתכל על בן-אדם אחר ורואה בו את חזונו
הפרטי מצליח להשפילו עד עפר ולרמוס גם את עפרו.
אבל גם אני וגם אתה יודעים, שהיית נותן הכל כדי שלא תוכל
להתפתות למרמות החיים ולתאוות היופי. אותו יופי שאני מוגן ממנו
באופן מוחלט.
ומה אתה חושב? שלעוורים אין דימיון? יש גם יש! אני לא מדמיין
צורות וצבעים, אצלי זה רק בקול.
אני יכול לדמיין אותך אומר 'סור מפה עיוור זקן ולך לנוח!'.
אתה, אתה דימיינת פעם איך זה כשעיוור חולם?
אנחנו לא חולמים כמוך, אצלנו זה אחרת. אני חולם רק בצלילים,
ממש כמו שאני מדמיין רק בצלילים.
אתה יכול לדמיין אותי חולם על הנערה הכי יפה בבית-הספר?
אתה יכול לדמיין אותי חולם על בית שקט בהרים עם אשה, שני ילדים
וחתול?

אני חולם על לדמיין את החזונות האלה בצבע ותזוזה ועוד כל מיני
דברים שלא משנה כמה תנסה להסביר לי אותם אני אף פעם לא אתפוס
אותם עד הסוף, רק בגלל שאני לא יכול.
ואתה כבר פקעת עצבים, אני שומע ומרגיש את זה בעצמותי, אפילו
שאני לא רואה אותך.
עוד שניה תכה אותי ותשלח אותי בחזרה לביתי.

מה מציק לך יותר,
העובדה שאני לא רואה?
או העובדה שאני לא רוצה לראות?