מצבינו, מצבם, מצבי, מצבך, מצבה.
אני צוחקת. שמה פס על כל העולם. הולכת ברחוב הראשי עם הראש
למעלה, דווקא. באמצע הרחוב, לא בצד, צמוד לקיר. ואחר כך נכנסת
לבית-קפה. דווקא זה שיש בו הרבה אנשים, ולא עומד בכניסה מאבטח
ואף אחד לא יבדוק לך את התיק. ושותה את הקפה שלי לאט-לאט,
דווקא. נהנית מכל לגימה, ורק אחרי הלגימה האחרונה מזמינה
קרואסון, שלווה, בטוחה. יושבת בחלק החיצוני של המסעדה, וגם
כשקצת צריכה לא הולכת לשירותים, זה לא גבורה, אני לא מנסה
להתחבא מאף אחד. ורק כשהפירור האחרון של הקרואסון בפה שלי
מזמינה עוד כוס קפה, בכוונה, והמלצרית מסתכלת עליי במבט מוזר,
אני יודעת מה היא חושבת, זאת, חושבת שהיא גיבורה, נמצאת פה
כבר מעל שעה, מחייכת, מסתכלת גם לבעלי המעילים והתיקים
הגדולים ישר בעיניים, ולא מביטה לצדדים, ולא מתחת לשולחנות
ולא מאחורי הדלפק ולא ליד השירותים, ולא מחפשת שקיות ניילון
חשודות וגם לא תיקים שחורים שכאילו נשכחו ליד שולחן הומה
אנשים. אבל הקפה, לאט-לאט, לגימה אחרי לגימה. וכשמשלמת, נותנת
טיפ גדול, מחייכת למלצרית, מתעכבת עוד כמה שניות בתוך בית
הקפה, מסתובבת, רגע ליד כל שולחן, לא מפחדת מאף אחד, הם לא
ינצחו אותנו.
ואחר כך, נכנסת לחנות בגדים, ומודדת כמעט את כולם, ולא, לא
רועדת ולא מפחדת, שיבוא, הנה, מביטה החוצה עם החולצה הורודה,
או הירוקה, אבל האנשים הספורים שעוברים ברחוב הם או מבוגרים
מדי או צעירים מדי, או יפים מדי מכדי למות. ולא קונה, רק
נכנסת לעוד חנות, והמוכרת שמחה פתאום, וגם הבת הקטנה שלה
שיושבת על הכיסא הגבוה מאחורי הדלפק וסופרת מטבעות, אמא,
מישהו הגיע, תראי! ושתיהן קמות ממקומן, ומציגות לי את הסריגים
השונים, שהגיעו מאיטליה, ואת מכנסי הג'ינס והקורדרוי,
והמעילים שבחצי מחיר, והחולצות החגיגיות בהנחה מיוחדת, ואני
רק מסתכלת מסביב, מחפשת את ההוא שאני אצחק לו ישר בעיניים
כשיפתח את המעיל שלו ושניה לפני שמישהו יספיק לצעוק, רוצח,
מחבל, יחייך בשיניים עקומות ומלוכלכות וילחץ על מתג ההפעלה
הקבוע באחד הכיסים של המעיל, וממשיכה למדוד, צוחקת, מחייכת,
הנה, כאן, כאן יש לך שמחת חיים להשבית, כאן, מחר תופיע התמונה
בעיתון, עם חיוך של מליון דולר, וכולם יגידו, יפהפיה כזאת, מי
בן-העוולה שפגע בה כך, כזה חיוך. וברגע אחד עוזבת את החנות,
ממלמלת התנצלות, כי הנה, נדמה לי ששם יש מישהו שעונה לתיאור,
זיפי זקנו לא מגולחים, הוא נראה מבולבל, וגם תיק בשמאלו, לא
תיק שמסתובבים איתו הרבה ברחוב הזה, במעיל אפור, למרות שפתאום
נהיה חם, הוא מחפש את המקום הנכון, מחכה שיחלוף על פניי ואז
עוקבת אחריו, הנה בן-העוולה, הנה, "אבל היא היתה כל כך צעירה
ויפה... אהבנו אותה כל כך... כל הזמן חיפשה את עצמה...
למה..." הנה עוד רגע, הוא מביט לצדדים, מחפש, אולי בתוך בית
הקפה, אבל לא, נדמה לו שתולים בו שם מבטים חשדניים, ממשיך
הלאה במורד הרחוב, כאן יש מסעדה, ובהמשך אולם שמחות, אבל
עכשיו הוא ריק, אין חגיגות בשעות כאלה. ואז הוא נאנח, ונכנס
למסעדה קטנה, ריקה כמעט מאדם, מתיישב ומזמין סודה. ואני
בשולחן מאחוריו, לפעמים הוא מביט מאחורי כתפו, לא מבין מדוע
האישה שיושבת מאחוריו מקרבת לאט לאט את כיסאה לכיוונו,
מחייכת, מהנהנת, ולוחשת גם עכשיו, עכשיו, אבל הוא לא מבין,
מסית את מבטו, אולי זה לא המקום הנכון, אולי הוא סתם צמא,
ואולי, אולי זה בכלל לא הוא. |