גשם שוטף בחוץ.
כלי הבית העתיקים עמעמו את האור שלא חדר בלאו הכי לחדר הקטן..
הוא שכב ליד הדלת.. היא ישבה מולו והביטה.
היא לעולם לא תוכל לשכוח את ההרגשה הזאת. של משהו שמלווה אותה
במשך רוב חייה, נעלם ונמוג למול עיניה.. והיא לא יכולה לעשות
שום דבר בנידון.
זאת היתה אהבה ללא תנאים. ולמרות ששניהם אהבו, הוא יותר השקיע
את כל כולו.. והיא, היא יכלה לתת יותר. והיא ידעה שהיא תתחרט
שלא נתנה מספיק, יום אחד.. הגיע הרגע.
אופיו היה עצב של עננים אפורים ואובדן, ושמחה של שמש אביבית
ולהיות עם האנשים שהוא אוהב,קפיצה עליה כשהיא חוזרת הביתה, או
עונג כשהיא מלטפת אותו. ונאמנות, יותר מכל. וכל גופו שידר את
מה שהוא.חסר סודות.
והיה לה כל כך טוב שהוא שם, למרות שלפעמים היא שכחה להראות את
זה..או קצת התרגזה. אבל אפילו במוחה, עצם העובדה שהוא יעלם
מחייה יום אחד מחייה היתה בלתי אפשרית בעליל. מעוותת. הם אמרו
שהוא חזק ויחיה עוד הרבה..
היא מתבוננת בך, מחכה לגזר הדין. ומסתכלת אליו, לתוך עיניו,
והוא מרים את ראשו ומסתכל לתוך עיניה, במבט הנבון הזה, שאומר
הכל.
וזה כ"כ אירוני, שהוא זה שמנחם אותה בשתיקה, כולו אצילות
יפהפיה.
נגמר הזמן, שנראה כמו יציר פעוט וחסר חשיבות עד עכשיו. ומישהו
בא, וחובק אותך, ולוקח אותך על הידיים. ואתה מבין, נכון שאתה
מבין?
היא ניגשת ומלטפת אותו ליטוף אחרון, ודמעה דוממת נופלת
ומתגלגלת על לחייה..   והגשם פסק בחוץ.
וחלק בה גוסס איתך.חסר אותך. כבר עכשיו.

המצלמה עושה פוקוס על הילדה מלטפת את הכלב. ואז לאט לאט
התרחקה.. מנגינה שקטה ופורטת על תווים שבלב התנגנה ברקע, וזמרת
ליוותה אותה בקולה, מילים של משמעות.





והלוואי וזה היה רק סרט.




1.4.02 אוהבת תמיד.