פעם הכל היה פשוט יותר, אני נזכרת. פעם יכולתי לשבת מול דף ריק
ולאחוז עט ביד והמילים היו פשוט קולחות מעצמן אל הדף. פעם
יכולתי פשוט לכתוב בלי לחשוב על זה, והיו יוצאים שירים
יפהפיים. לא שירי אהבה נמרחים שכאלה, כמו היום, לא שירי כאב
נוראיים, לא שירים מוזרים וחסרי פשר, כאלה שמלמדים בכתה י"ב,
אלא ממש שירים יפים.

ישבתי אל מול מסך המחשב ותהיתי מה אכתוב הפעם. הרגשתי שאני
צריכה לכתוב, אז פשוט התיישבתי מול המסך הריק, הפעלתי את המחשב
ואת פנקס הרשימות, הגדלתי את הפנקס כך שיכסה את כלל המסך
ובהיתי בדף הריק. מה אכתוב? שוב שטויות? שוב דברים מוזרים? שוב
שירי כאב נוראיים?

אבל הפעם, לשם שינוי, הכל החליק לבד. המלים קלחו לאיטן, המסך
התמלא במילים. הבטתי במסך המתמלא כלא מאמינה. ממתי חזרתי לכתוב
כך? איך קרה הנס הגדול הזה? ממתי אני יכולה לשבת מול המסך,
להניח את אצבעותי על המקלדת, לא להססתכל על המסך למשך רבע שעה
ולהרים את הראש ולגלות שעל המסך מופיע שיר יפהפה?

תמיד תהיתי אם בראש שלי יש איזה בן אדם אחר שיודע לכתוב. לא
ייתכן שאני, עדי, אדע לעשות משהו כמו שצריך. לא ייתכן שאני
אהיה מוכשרת במשהו. אני שלומיאלית, לא יוצלחית כזו. אני לא
יכולה לכתוב כמו שצריך! או שאולי כן... לא! אני לא יכולה! חייב
להיות הסבר אחר לכל השירים היפים האלה! חייב להיות הסבר אחר
לכל הסיפורים הקולחים והמשתפכים שאני קוראת.

לפתע, כמו פלאשבק, ראיתי את עצמי יושבת אל מול מסך המחשב
וקוראת, בפעם הראשונה, את הסיפור שכתבתי אני. לא ייתכן שכתבתי
אותו, אמרתי לעצמי אז. לא ייתכן שאני אכתוב סיפור כל-כך טוב
ולא אזכור כלל שכתבתי אותו. כלומר, זכרתי שישבתי אל מול המחשב,
זכרתי שהקלדתי אותיות במשך מה שנראה לי כנצח וזכרתי שלא הרמתי
את עיני מהמקלדת אפילו פעם אחת בשש וחצי שעות. משהרמתי את
הראש, המסך היה מלא באחד עשר עמודים של סיפור. ישבתי וקראתי את
הסיפור שלי בפעם הראשונה.

לא ייתכן שזו אני! אמרתי לעצמי שוב ושוב, אך לא קיבלתי כל
תשובה. בהיותי חובבת פאראנורמל כמו שאני, כמובן שחשבתי ישר על
רוחות רפאים או פיצול אישיות. הלכתי לאיבחון רפואי. חיברו לי
חיישנים למוח והושיבו אותי מול דף ריק. נתנו עט בידי והשאירו
אותי לבדי. גם הפעם, הרמתי את העט, בהיתי לשניה בדף ומיד החל
העט להתרוצץ על הדף ולכתוב. משסיימתי, קראתי את השיר החדש שלי.
כשסיימתי לקרוא, הרמתי את הראש וראיתי את הפרופסור מסמן לי
לאות סיום. קמתי, הסרתי מעליי את החיישנים ונכנסתי למשרדו.

ובכן, אמר, ממשש בעדינות את רכותיו, אינני מוצא שום שינוי
בדפוס גלי האלפא, הביתא או הדלתא של המוח שלך, אמר. נראה שאינך
סובלת מפיצול אישיות. נראה שזו מעין כתיבה אוטומטית. אין לי כל
הסבר אחר לתופעה בינתיים, אמר לי הפרופסור. נסי אולי, אמר לי
אז, ללכת לחוקר תופעות פאראנורמליות.

וכך קרה שמצאתי את עצמי עומדת מול דלת עץ כבדה, מצלצלת בפעמון
שהיה קבוע לידה, נהנית מהמוזיקה העדינה שמתנגנת בפעמוני הרוח
שהיו תלויים בגינה המטופחת. המתנתי בשקט, צופה בדלת. לפתע החלה
הדלת להיפתח ומצידה השני ראיתי אישה מקסימה, קטנת קומה, שיערה
החום אסוף בפשטות בזנב סוס מתנפנף, פניה העדינים נושאים את
חותמן של 40 שנות חייה.

שבי, היא אמרה לי, מחווה בידה על כורסא שנראתה נוחה יותר ממה
שהייתה באמת. התיישבתי, כמצוותה. אני רוצה לראות במו עיני איך
את כותבת, היא אמרה. היא הגישה לי דף ועט. ביקשתי מצע קשה
להניח עליו את הדף, על מנת שיוקל לי לכתוב. היא אמרה שאין כל
צורך בזה. הנחתי את הדף על ברכי ובהיתי בו לשניה קצרצרה. לפתע,
החלה העט לרוץ על פני הדף וכתבה וכתבה וכתבה. משנחה העט, הבטתי
בפעם הראשונה במה שנכתב.

הפעם, למרבה הזוועה, היה מכוסה הדף במילים 'אל תתני לה לקרוא'.
אחוזת פלצות זרקתי את הדף מידי בצרחה. מה שוכן בתוכי? מלאך או
שטן? מי כותב את כל השירים והסיפורים האלה? הבטתי בה במבט
מבוהל. היא הרימה את הדף והביטה בו לשניה. 'עכשיו הפכי את הדף
וכתבי עליו את קורות חייך' היא ציוותה. הפכתי את הדף וכתבתי
כמצוותה.

כמו שחשבתי. אמרה. הביטי, עדי. כתבי היד אינם זהים. דומים,
אמנם, מי שלא נמצא בתוכך מנסה להסתיר את נוכחותו, אבל לא זהים.
ההשערה שלי היא שאם תביאי לי כתבים מוקדמים יותר שלך יהיה הבדל
ממשי בין סוגי הכתב. הבדל כזה, עד שאם תקחי יצירות שלך
לגרפולוג, הוא ייתן לך ניתוח מעמיק על הדמות ששוכנת בתוכך.

עשיתי בעצתה. לקחתי כמה וכמה יצירות של לגרפולוג. הגרפולוג,
אדם בעל קומה ממוצעת, שמנמן אך מושך, הביט בדפים, אחר ביקש
ממני דבר שידעתי שיבקש והכנתי מבעוד מועד. הבאתי מחברת לימודים
שלי מימי בית הספר. הוא השווה את שני סוגי הכתב. אין ספק, הוא
אמר לי, שאין אלה אלא שני אנשים שונים. את טוענת שכתבת בעצמך
את כל הדפים הללו? מוזר. חזרתי בשבילו על תהליך הכתיבה. הפעם,
לא הייתה למי ששכן בתוכי כל התנגדות והוא שפך את ליבו בשיר
קולח ומצוין.

הגרפולוג השווה את סוגי הכתב ואמר לי שצדקתי. שני אנשים שונים
לגמרי. הוא ניתח לי את הדמות ששוכנת בתוכי. הדמות הזו, הוא
אמר, היא אגרסיבית. היא מופנמת, לא קשורה לאף אחד. לפי המילים,
לא הייתי אומר שזו דמות רעה, אבל אין לדעת. כרגע, אין לך כל מה
לדאוג. אם השירים מתחילים להיות אלימים, חזרי לפאראפסיכולוגית.
הודיתי לו שנית וחזרתי לביתי.

בגלל זה אני כותבת כל-כך הרבה על המחשב, חשבתי. במחשב אי אפשר
לזהות סוגי כתב. הפעלתי שוב את פנקס הרשימות, הפעם בלי לפחד
כלל, ונתתי ליד שלי להתרוצץ על פני המקלדת. כשקראתי את מה
שכתבתי, הבנתי מה עלי לעשות על מנת להפטר מהדמות הזו בתוך ראשי
ומי היא בכלל.

כמה הייתי רוצה, היה כתוב שם, שמישהו יביא לי פרחים פעם. הייתי
רוצה ערב רומנטי אחד מושלם ואז אוכל למות בשקט ולא להטריד אף
אחד יותר. הבנתי את זה. ידעתי מה עליי לעשות. הסברתי את הבעיה
לחברי לשעבר והוא הבין והסכים.

הוא הכין ערב רומנטי מושלם. הוא אסף אותי, או יותר נכון אותה,
כי כתבתי לפני כן ולא נתתי לעצמי לחזור חזרה. הוא לקח אותה אל
חוף הים, אכל איתה ארוחה לאור נרות, לא לפני ששימח את ליבה
בורדים אדומים כדם. הערב היה רומנטי ומושלם. הוא סגר את הערב
באהבה מתוקה לאור הירח. אחרי שהכל נגמר, שכבתי לידו, עדיין לא
עצמי. הבטתי בו, דרך עיניים לא שלי ולחשתי לו תודה. עצמתי את
עיני וכשפקחתי אותן הייתי שוב עצמי.

מאז אותו יום כשאני כותבת, אני יודעת מה אני כותבת. גם
הגרפולוג והפאראפסיכולוגית מאשרים שאני זו שכותבת הכל. אז את
כל התשבוחות וכל הביקורות הרעות אני אקבל. וכבר כל-כך לא אכפת
לי. העיקר שזו אני שעושה הכל לבדי. ההצלחה או הכישלון יהיו שלי
לבדי. וזה טוב.