שלושתנו יושבים בסלון. צופים בהופעה ישנה של הסמית'ס. לאחריה,
באיזה סרט משעמם בyes. החבר החדש שלי מוציא סיגריה נוספת
מחפיסת ה-lucky strike, מדליק אותה, מתרווח על הספה. אני,
כהרגלי, תמיד חרמן, רוצה לגעת בו, למשש אותו, משליך ידיי על
זרועותיו, הוא משליך עצמו לאחור, הסיגריה נוגעת בקיר השפריץ
שנצבע רק לאחרונה, ראש הסיגריה נופל על הספה, במהלך חיפושיו
אחרי הראש, החבר החדש שלי מתיישב ומרגיש נקודה חמה דוקרת
בישבנו - הוא התיישב על הראש הבוער. חור בקוטר סנטימטר נפער
בריפוד הספה. סט הספות, גם הוא נקנה לא מזמן, כחלק מרמונט כללי
שלמטרתו חסכו הוריו של החבר החדש שלי במשך זמן רב. צבע וילונות
מזנון שולחן עץ דקורטיבי מאסיבי. עד שבא לביתם החבר החדש של
הבן שלהם, בעודם נופשים למשך שבוע בקפריסין, ישן עם בנם במיטתם
הזוגית ובהעדר מינימום של זהירות ושליטה עצמית סקסואלית מביא
לחור בריפוד. האם כבר ציינתי שהוריו לא יודעים שהוא הומו, כל
שכן שיש לו חבר חדש, אני?
הבן דוד שלו, בחיוך מונה ליזה חתום על שפתיו, בוהה בטלוויזיה
כאילו שעל הספה לימינו כלל לא בהתרחש פיאסקו כללי ברגע זה.
החבר החדש שלי, נער מקסים, טהור ורחב לב. אני הייתי נתון באותם
הרגעים באלם. לא פוצה פה. לא מגיב. חור בספה. ולמה לי בכלל כל
הלחץ הזה? הרי החבר החדש שלי, הוא זה שיחטוף על הראש כשיתגלה
להוריו הדבר, אני אויר בשביל המשפחה הזו, הנעלם במשוואה הלא
ברורה של בנם. ועדיין - פי וגופי אילמים.
" אני מביא מזל רע לבית הזה" אמרתי, באמונה גדולה כי כך אכן
הדבר. בשלב הזה החלו פוקעים עצביו של החבר החדש שלי.
" יאללה, צא מההלם עכשיו, זו בסך הכל ספה," ניסה להרגיע החבר
החדש שלי בעוד הוא לא רגוע, עליי, " נו, עכשיו תשב ככה כל
הערב? אין לי זין לזה".
החבר שלי נער תמים, יחסית אליי, נער שמעולם לא חווה אהבה בכלל,
הומואית בפרט, ואני נכנס לחייו ולחיי משפחתו, מסתכל על תמונות
של הוריו בחו"ל, בבר מצווה שלו וכל מה שעובר לי בראש זה
דיאלוגים אינסופיים עם דמותם בתמונה, מתנצל בפניהם על שנכנסתי
לחיי בנם וזיהמתי אותו ואת חייהם ואת ביתם.
החבר החדש שלי יודע עליי הכל, מהנתונים הפחות נוצצים של חיי
ועד הנתונים היותר מחורבנים של חיי. אני אוהב אותך ואת כל הטוב
והרע שיש בך, כך הוא אומר לי. הייתכן?
כל אותה שעה, הבן דוד שלו ממשיך לבהות במרקע, משחרר מספר הברות
לא חשובות בכל פעם שאנו דולים תשומת לב ממנו.
אני עדיין שקט, מנסה להתגבר על התחושה הנוראית שאני משרה בבית
של החבר החדש שלי. בקבוק קוקה קולה, טרם נפתח, עומד על שולחן
הסלון, רגוע ושקט. הבקבוק עומד כאן כבר שעה וחצי. החבר החדש
שלי, במטרה לשבור את הקרח שמקפיא כרגע את העורקים שלי ולא
מאפשר זרימת חמצן למוח. הוא מחזיק את הבקבוק בידו הימנית, את
הפקק מסובב בידו השמאלית, מעל רגליי הוא פותח את הבקבוק, אני
יושב על הספה קפוא "תראה," אומר החבר החדש שלי בחיוך "לא יקרה
כלום לבקבוק הזה" בעוד אני בליבי יודע שערב שהחל רע ידרדר לרע
יותר.
אוחז בידו הימנית, מסובב בידו השמאלית, ופפפפסססססססס...הפקק
נפרד מבסיסו והקולה ניתזת על הספה. לא מדובר בכמות גדולה, אך
לאמונתי במזל הרע שאני מביא לבית הזה, גם טיפת קוקה קולה אחת
קבילה היא בכדי לאשר את האשמותיי העצמיות. אני קופא שוב.
הבן דוד כבר מעצבן את שנינו. שילך לישון, שירד עליי, לחלוחית
מינורית מהתמונה המעוותת, משהו...כלום!
טוב יצאתי מההלם
חזרה אליי חרמנותי והתחלתי למשש את בטנו החמימה של החבר החדש
שלי.
אחרי שכנועים ארוכים הצלחתי למשוך אותו חזרה אל מיטת הוריו,
מיטה אליה פרשנו פעמים רבות במהלך אותו היום.
"אתה מוזמן לבוא להסתכל" אמרתי לבן דוד שלו.
הלכנו, החבר החדש שלי ואני, אל חדר השינה של הוריו, תמונה
גדולה שלו תלויה שם, מבר המצווה שלו, מודבקת על קרטון ביצוע
וממוסגרת בפשטות, מסביב לתמונה, הקדשות חבריו ומשפחתו.
לאחר דקה נעמד בדלת החדר גם הבן דוד שלו, מסתכל.
" לא מעניין אותי מציצות. אני יעמוד פה רק אם יהיו זיונים" אמר
הבן דוד בחוסר סיפוק ועייפות כללית.
כמה שניות לאחר מכן עזב את החדר ואנו המשכנו בשלנו.