הרושם הראשון שקיבלתי מהמקום היה הריח.
נכנסתי לתחנת הדלק, בדרך למסעדה, או מה שנותר ממנה, וריח חריף
ומוכר עלה לי בנחיריים. אם מישהו היה מבקש ממני לנחש איזה ריח
יהיה שם, הייתי מהמר לכיוון השרוף, חרוך.
הריח הכבד שעמד באויר היה ריח של בירה.
אז אני מניח שזה ניסוי מדעי אחד שאפשר לוותר עליו.
"לניסוי הבא אני מבקשת שתפוצצו מקרר מלא במגוון משקאות, קולה,
קינלי, בירה, ספרייט וכו, ותרשמו בפניכם איזה ריח נשאר
הדומיננטי ביותר. נמקו."
המורה, אני יודע, זה בירה.
הסתכלתי בזהירות סביבי כששוטר, בפרץ של עירנות, נע לעברי ועוד
שני אנשים שהיו לידי וחסם את הכניסה שלנו
"יאללה חברה, לא להכנס, תנו לעבוד"
הסתכלתי בתסכול על כל האנשים המשוטטים ברחבת התחנה. איך הם
נכנסו?
התשובה היתה מאוד פשוטה, מסביב.
הלכתי על הדשא הירוק מסביב לתחנה, הרמתי את הסרט המשטרתי
ונכנסתי.
בהמולה אשר היתה בתוך התחנה עמדתי המום. זו היתה הפעם הראשונה
שראיתי בעינים איך נראה פיגוע התאבדות, וזה פשוט היה מדהים. כל
ההרס הזה, העוצמה.
צמרמומרת עברה לי במעלה הגב.
גל של שנאה לפתע שטף אותי. העם המחורבן הזה, כל הסבל שהם
גורמים לנו, כל ההתעקשות הטפשית הזאת, כל התאווה למלחמה,
הגאווה, הכבוד. בתי הקברות שלנו כבר מלאים הגאווה, כבוד ומתים,
בעיקר מתים.
גם בתי הקברות שלהם, אבל למי אכפת מהם?
הסתכלתי בעשרות, אולי מאות האנשים מסביבי, שוטרים, כבאים,
עובדי עיריה, סקרנים נדהמים, עיתונאים זרים אשר מסקרים פה את
המצב למול מצלמות הטלויזיה שלהם, מצלמים את הסרט הבא עבור
צופיהם המדושנים בבית, כל כך רחוק מפה ומהריח המעיק הזה.

טוב, ראיתי מספיק.

אני מפלס דרך בתוך ההמון ומתייצב בתוך קבוצה גדולה אשר נדחפים
מול מצלמות הטליויזיה, מאחורי גבו של הכתב בהיר השיער, נו,
לפחות שיצא לי מזה קצת פרסום.
שולח יד לכיס.
"אללה הוא אכבר!" אני צועק, מספיק לחייך נוכח המבטים ההמומים
שננעצים בי, ולוחץ על המתג ששולח אותי לסרט כחול עם 70 הבתולות
שהבטיחו לי.