[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מוצ"ש, שעה: 21:15

לקחתי לגימה אחרונה מהאספרסו הקצר, קמתי מהכיסא, חיטטתי בכיס
ודליתי מטבע של עשרה שקלים, הנחתי אותו על השולחן, נפנפתי
למלצרית באיתות על ביי, ביי. הוצאתי סיגריה והדלקתי אותה,
אחזתי בפלפון ולחצתי על הסיפרה אחת בחיוג מקוצר לבית, דחקתי את
קופסת הסיגריות לכיס ופניתי ללכת, פסעתי שתיים שלוש צעדים...

ה-בום... השיג אותי לפני שענו לי בבית, עפתי קדימה על אבני
המדרכה אפיים ארצה, ראשי נקבר בערמת קופסאות מאובנות. שניה או
שתיים היה שקט מוחלט. ואחר כך שמעתי צעקות נוראיות, צרחות
איומות ואנשים בוכים בפאניקה. ניסיתי להתרומם, אבל הצלחתי רק
להתהפך הצידה, ניסיתי להביט ולראות, אבל הטשטוש בעיני היה כבד.
גררתי את עצמי אחורה, חיפשתי משען לגב ומצאתי.

הלילה הפך לחושך בעיני ופרט לעיגול צל שחור כשמסביבו הילה
זוהרת, לא ראיתי מאום. בתוך כמה רגעים, דרכו עלי רגליים
והמשיכו מנוסתן, נפלו עלי פעמיים ולא בקשו סליחה. ואני, שעון
על אין לי מושג מה, כורה אוזניים כעיניים במקומו של המחשך
ומנסה להבין היכן אני במסיבה הזו. הצעקות סביבי אטמו את כולי
והלכו ודעכו כמו מתרחקים להם ממני. לקחתי נשימה ארוכה, הושטתי
יד לחפש את הפלפון, אבל לא מצאתי אותו. במקומו, קפצה לי ליד
קופסת הסיגריות עם המצית ואני הדלקתי אחת. ניסיתי להכניס את
הקופסא חזרה לכיס והרגשתי שאני רטוב בירך, כל כולי מים, מוללתי
בידי את הרטיבות וסמיכותה הדביקה הבהירה לי שמים אלו הם דם,
עדיין לא ידעתי של מי? האפלה סביבי נצצה באורות מהבהבים,
אדומים, צהובים וכחולים והקולות החלו מתבהרים. ידיים אחזו בי
והשכיבו אותי על אלונקה ומשהוא החל גוזר לי את המכנסיים מלמטה
כלפי מעלה. רציתי להגיד לו שיפסיק, חבל על הג'ינס הזה, 450 שקל
שילמתי עליו ואני יכול להוריד לבד, אבל עד שהספקתי לומר, גם את
החולצה התחילו לגזור והרגשתי שקשה לי לנשום.

התעלפתי והתעוררתי מביט דרך מסכת חמצן בגג אמבולנס דוהר, שמעתי
את הנהג אומר לחובש שאי אפשר להגיע לאיכילוב, אז הם נוסעים לתל
השומר, ניסיתי לומר לחובש לידי שיתקשר לאישתי ויגיד לה שאני
בדרך לתל השומר, אבל לא הצלחתי להגות את המילים. רק נשמתי חמצן
והזעתי כמו אחרי משחק כדורגל ממושך.

בתל השומר, דחפו לי זונדה באף, שתי ידי חוברו לצינורות, רופא,
אח ואחות עם ערב רב של כוח עזר כירכר סביבי, הראיה שלי התבהרה
מעט וראיתי את הדוקטור גוחן על הירך שלי מחטט בנקב שממנו
נבעתי, הוא נבח הוראות לעוזריו, דקר אותי בזריקת הרדמה, התעסק
דקה ארוכה בתוך גופי ושלף רסיס מהירך תוך שהוא מראה לי את
השלל. רופאה צעירה הידקה את הפתח, אח בחלוק אדום נעץ מהדקי
ברזל שדמו לשדכני נייר ונעל אותם עם תחבושת. ביקשו ממני
להסתובב הצידה והתפנו לטפל בנקב שהיה גם בגב, שמעתי אותם
מתייעצים, קיבלתי עוד זריקת הרדמה וכמה דקות ארוכות של שקט,
כשהם חיטטו בפצע בניסיון לגלות את מסתריו. שמעתי אותם אומרים
שכדאי להזריק לי חומר כדי שבסי טי יוכלו לראות עד לאן הוא
מעמיק. והקיבה המצונטרת שלי בלעה גם היא חומר לאותה המטרה,
התהפכתי שוב על הגב והפעם הם התעסקו בפצע שהיה לי על הצלע
השמאלית, מתחת ללב, אבל כאן הבנתי מדבריהם כי זה פצע שטחי,
כנראה הרסיס נעצר בצלע ולא צלחה ידו לחדור.

עירום, נטול בגדים מתחת לשמיכה דקה רעדתי מקור והזעתי כמו סוס,
לפני בהמולה בין ראשים מתרוצצים בחלוקים, הופיעה אישתי מולי,
למראה שלי היא ספקה ידיים לשניה, אבל התעשתה וחייכה אלי.
נלקחתי לצד, על שלל החוטים היוצאים ממני, מחובר למוניטור שבדק
לחץ דם ודופק...

ונרדמתי.

התעוררתי כשהובילו אותי למחלקה החירורגית. הדבר הראשון שרציתי
לעשות, היה להביט במראה, לראות למה היא הביטה בי ככה. חרף
המחאות סביבי, קמתי מדדה על הרגל הטובה והסתכלתי על עצמי
במראה, עיני היו נפוחות כמו שקיבלו בעיטה ועיגולים כהים עיטרו
את העיסה המבוצקת שכיכבה בפניי. ניסיתי לחייך מול המראה וחשפתי
את חניכי העליונות שדיממו מעט, הן היו נטולות שיניים, כל מערכת
השיניים שהייתה שם, נעלמה.

לשניה חשבתי לעצמי... איך זה שאני לא הרגשתי בחסרונם?

בבוקר, ערכו לי סיבוב במרפאות בית החולים, ביקרתי בפה ולסת, שם
הודיעו לי שאהיה זקוק להשתלות חדשות במקומם של הכתרים שנעקרו.
ביקרתי במחלקת עיניים, שם דווח לי שבישיבת הבוקר הם החליטו לא
לנתח אותי, חרף הסדק שגילה הסי טי בגשר האף הפנימי.
לקראת צהריים חזרתי למחלקה החירורגית, שם אכלתי לראשונה ארוחת
צהריים, הייתי רעב כזאב. היה נורא מוזר לאכול בלי שיניים. אבל
לא הזיז לי. שמחתי שאני חיי.

בשעה 1400 שיחררו אותי, אמרו לי שאני בסדר, את הקליפסים מהברזל
ברגל החבושה אצטרך להוריד בעוד עשרה ימים. את התפרים בגב בעוד
חמישה ימים. התפרים בחזית גופי על הצלע, כבר ימסו לבד.
והנפיחות מהפנים תרד עם הזמן.

צולע קמתי מכיסא הגלגלים וזחלתי לרכב של אישתי,
נסעתי הבייתה ונרדמתי.

חלמתי, שאני עדיין חי. התעוררתי והבנתי שאני באמת חיי.

תודה לאל חלף בראשי.


1.4.2001
http://www.forthem.up.co.il/







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שעון יפה, הא?

סבא שלי מכר לי
אותו לפני מותו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/02 23:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ינשוף הברים

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה