מאה ילדים מפוחדים, חסרי אונים -
נלקחים בתומם למקום מבטחים.
הרחק מזוועות נוראות,
הרחק מעושי השמות.

חלקם כבר ספגו כאב, שנחרט בלבם לעד,
וכמה שנצלו בלי לראות,
בלי לחוש את הסוף המועד.
אך כולם שמעו בלא אמונה,
ומרגישים כאב רק אחרי זמן מה.

כאב ששורף חלומות, כאב ששורף נשמות.
לא הזיקו מעולם לאנשים,
רק נולדו יהודים.
מאה ילדים בני-מזל,
שפחדם וכאבם באמונם אכל.

מאה ילדים, שנלקחו מתמרות עשן אדומות,
מגלגלי רכבת משקשקות
ומאבא ואמא, שאינם בחיים עוד.

גם אבי היה בניהם;
זכרון חבריו את לבו מחמם.
אמנם התבגרו ונהיו אנשים,
אך ימי ילדותם יזכרו לעולמים.

בקור ובעוני עשו את דרכם;
בדאגה, שראו על פני מדריכם.

אין לדעת במי יש לבטוח,
ובראש כל הזמן מחשבה: "לברוח!".

עבר קשה לאותם ילדים,
אך הם, גבירותי ורבותי, עדיין חיים.

השיר מוקדש למדריך הקבוצה ומחבר הספר
"ילדי וילה אמה", יוסף איתאי,
אשר הבריח קבוצה 100 של ילדים יהודים
מידי הנאצים לישראל, והצילם.