אני מסתכלת בשמיים, לילה יפה, שקט כזה,אין אפילו לא ענן אחד
בשמיים.
הכל פתאום כמו פעם, כשאני ושלום ונגה היינו שוכבים על הגג בבית
של שלום ומנסים למצוא צורות בכוכבים.
פעם נוגה מצאה קבוצת כוכבים בצורת קונדום,כל כך צחקנו...
עכשיו כשאני נזכרת בזה, רק אני ונוגה צחקנו, שלום פשוט המשיך
להסתכל בכוכבים כמו מהופנט, מתעלם מאיתנו לחלוטין.
אף פעם לא הבנתי אותו, את השלום הזה, תמיד הוא היה מזמין אותי
ואת נוגה להתסכל בכוכבים על הגג שלו אבל תמיד כשהיינו אצלו על
הגג הוא היה פשוט אדיש אלינו לחלוטין ופשוט בוהה בכוכבים.
אני זוכרת שאחרי כמה פעמים שהיינו אצלו על הגג והוא לא הוציא
מילה מהפה פיתחתי לעצמי מעין תאוריה מטומטמת כזאת, שאולי הוא
מזמין אותנו לראות איתו את הכוכבים כי הוא מפחד שאם הוא יהיה
לבד על הגג, רק הוא והכוכבים אחד על אחד, הכוכבים פשוט יבלעו
אותו, שהשמיים פשוט יעלימו אותו, או יגנבו אותו לעצמם או
משהו...
הייתי כבר בכיתה ט' כשחשבתי על התאוריה הטיפשית הזאת, אבל
למרות שהייתי בכיתה ט' עדיין המשכתי לפתח תאוריות טיפשיות כמו
זאת למשל...
לפני כמה שנים ,אני לא זוכרת בדיוק כמה כי די איבדתי את תחושת
הזמן,
כששכבנו על הגב על הגג בבית של שלום, פתאום שלום שאל אותי שאלה
שאז נשמע לי כל כך טיפשית,
"נטע, מה לדעתך קורה אחרי שמתים?"
לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה ממני אז פשוט עניתי לו שמאיפה לי
ומה אני נראית לו אלוהים או משהו, נוגה התחילה לצחוק אבל מיד
הפסיקה ואחרי שתיקה ארוכה פתאום שלום אמר שלדעתו אחרי שמתים
הופכים להיות כוכב, לא ממש כוכב כמו השמש או הירח אלא שהנשמה
עפה לשמיים ובדרך משאירה כוכב בתור מזכרת לקיום שלה- כל נשמה
מקבלת כוכב.
אחרי ששלום אמר את זה הייתה שתיקה של כמה דקות ואז נוגה שלא
הייתה כל כך טובה במצבים כאלה אמרה שכבר מאוחר והיא צריכה
ללכת, ואני הצטרפתי לתרוץ שלה והצעתי ללות אותה הביתה.
מאז לא ראיתי לא את שלום ולא את נגה.
התאריך היום הוא השלישי לאוגוסט בשנה השניה שלאחר המלחמה
הגדולה,
ואני מסתכלת בשמיים, לילה יפה, שקט כזה, אין אפילו ענן אחד
בשמיים רק שמיים מלאים כוכבים.