רואה אותך מכווצת בפינה
ליד כל השלטים האפורים עם החץ למטה.
האיפור השחור שלך נמרח ואת לוחשת לעצמך
את אותה המנגינה הקבועה.
"אני רוצה כנפיים". "בשביל מה לך כנפיים?"
"לברוח."
מוכן לקחת אותך לכל מקום רק שתזוזי מהפינה הזו.
מחכה לקול הצוחק, המבהיל, ששמעה בלילה
כשניסתה להוריד לעצמה את הגבה.
חורטת על הקיר עם הסכין שלך ראשי תיבות
שאני כל כך רוצה להיות כתוב בהם.
מורידה את הראש וסופרת את השניות לסוף.
רואה את האיש הזקן מוטל בבוץ
ומצטערת שלא נפלה יחד איתו,
אולי ככה היא היתה מתחמקת מהכל.
"רע לי".

מרגיש אותך כל כך קרוב, כמו פעם. ולמה זה לא יכול להיות ככה
שוב?
לא מצליח לראות דרכך. נהיית אטומה.
בורחת אל המקומות הרחוקים האלה שלך. אל אנשי הכאב,
אל המגירה השלישית משמאל. כי שם טוב לך. שם את לבד.

מביט אל הדמות שלך שבקושי משתקפת בראי הגדול שהבאתי לך.
כבר כמעט ולא נשאר בו כלום. את כל הזכוכיות כבר הוצאת והעברת
בבשר, רק כדי להרגיש איך זה לחיות. לבכות.
כי זה מה שמחזיק אותך. ואני כבר לא מסוגל להחזיק דמעה.
את נעלמת לי מהר מדי.
וקר פה.