אני יורק לקערה גלעין של זית,
פולט עשן וגם טסטוסטרון,
ואת על הבמה, את שרה אריה ביזארית
על שחקנית דחויה בתיאטרון

פרובינציאלי: תפקידי דקה ורבע
(היא לא הצליחה לפתות את הבמאי)
ואהבה נכזבת. היא מורעבת.
היא אומללה. היא התאבדה במאי.

את שרה שיר עצוב. אני לוקח בייגלה,
והחזה שלך נושם עמוק,
ועל הבר דומע איזה פייגלה
מאוד רגיש, ויענקלה השמוק

מדביק שרמוטה אקראית לכרס.
קולך צרוד, ושמלתך צמודה.
בשירותים יוצאים המים מהברז
עם לפחות עשרים אחוז של חלודה.

המאורה הזאת בכלל לא פוטוגנית,
והרצפה עקומה ורטובה.
כולם הזמינו פלטה מטוגנת
ובירה מהממלכה הרקובה.

חתיאר עם קוניאק ניגש אלייך,
ואחריו - איזה פריק עם ראסטי נייל.
אני מבין שאת זמרת של שוליים,
בולע וודקה מתוצרת ישראל.

תקשיבי בובה, מה אני אומר לך:
למענך אקים מחדש את הרוקסן!
אני מבין בכספים כמו שמחה ארליך
ובשירה -  כמו אלכסנדר פן.

שותי הראסטי נייל כולם ברברים,
שותי הקוניאק הם זן נכחד.
אני יודע לכתוב שירים של ברים,
ממש עכשיו יוצא לי עוד אחד.

אני זורק עלייך חופן גוגואים
ותחתונים צהובים עם תחרה.
אני רוצה אותך כאייקון הומואים,
אני רוצה אותך בטעם רע.

אני רוצה אותך במגפיים נאציים,
אני רוצה אותך בכובע קש,
אני רוצה אותך בחזייה עם נצנצים,
אני רוצה אותך מלכת הטראש.

כשאת אוכלת לחם קל עם מרגרינה,
ליבי כואב ופי אומר: עד כאן!
אני אזמין אותך למרגריטה
ואסדר לך הופעה בהאומן.

חצות. את שרה בלדת רצח,
ויש לך חוש דרמטי מפותח,
והגיבור מדמם, ואת קורצת
לראסטי נייל. אני רוצה אותך.